הדברים נכתבים כתגובה לרב הראל שסבור ש"חברותא כרוך בהכשלת הרבים באיסורים חמורים"

שלום לרב הראל,

אני בן 34, בוגר הישיבה התיכונית בשעלבים, בוגר ישיבת ההסדר במעלות, תלמיד מובהק של הרב ויצמן והרב ורדי. כיום הנני דתל"ש, שמרגיש מחובר מאוד למקום שממנו באתי ועל כן אני אחד ממארגני חברותא, בעיקר על שום כך שחשוב לי (שזו שאלה טובה מדוע) למנוע את הורדת הכיפה מנערים שיגיעו לנקודה שבה הכרעתי לטובת הכפירה (ממש כך).

אני חושב שדרך המסע האישי שלי אני אוכל לסבר את אוזניך מעט, ואולי לראות את הדברים בצורה מעט אחרת.

מה מבדיל בינינו עוד טרם הדיון?

בדיוק כמו שלי אין שום דרך בעולם להבין את מהות משיכתך (ומשיכתם של עוד מיליוני גברים אחרים) אל המין הנשי – אין לך כל דרך להבין את מהות משיכתי לבני מיני. אני רואה אישה ואינני מבין מה יש בה כדי לסובב את ראשם של גברים רבים, מה יש בה שתילי תלים של גדרות נכתבו על הצורך בריחוק וההיזהרות, רואה אישה ולא מבין על מה כל המהומה. וגם אם היא עירומה. אתה רואה אותי ולא באמת מבין מה אני מוצא בהם – הגברים. מנקודת השקפתם של הרוב אני קבור תחת בעיה עצומה שמונעת ממני את הזיווג הכי טבעי (לכם!) בעולם. אני משולל היכולת הנורמטיבית (מי הגדיר מהי נורמה?) לחיות עם אישה, בגדול – אני זקוק לרחמי שמים. מנקודת מבטי – משיכתי לגברים טבעית לכל דבר: היא הכי נורמלית עבורי, טוענת אותי ברגשות נפלאים והיא אחד מהמטעמים היותר רוחניים ופיזיים שאני חווה כאדם.

דיון הלכתי או דיון קהילתי?

להיוולד שונה, להרגיש שונה, לחוש שונה, להיות שונה – אלו דברים שמגיל צעיר מאוד אתה לומד לזהות כמקור לרגשי נחיתות, כמשהו להיות בוש בו, כמשהו להסתיר. לא רק נטייה מינית: אם אתה חכם פחות, לא יודע לכתוב, דיסלקט, נמוך מידי ועוד. הקהילה גורמת לך להרגיש דחוי: תובעת ממך לשנות התנהגות, גם אם זה לא בפועל חלק מהאג'נדה שלה. אז לעתים, יש תופעה שמתחילה במיעוט, אבל מתגברת, ולאט לאט המיעוט מתרבה וכבר איננו מיעוט, ואז הוא תובע מהקהילה לגיטימיות: הכרה בדיסלקציה כהפרעה, למשל (אפילו שאיני אוהב את ההקבלה). קהילה מבינה בסופו של דבר שגם אם הרוב משוכנע שמדובר בחבורת בטלנים – אז אולי באמת יש שם משהו, ואז הקהילה מתכנסת ויוצאת עם מסקנות.

היהדות לא חסרת אתגרים: לאורך הדורות התרבו צרכים שאתגרו את החשיבה התורנית, ולעתים גם הובילו לחשיבה "מחוץ לקופסה" ולפסקי הלכה מרחיקי לכת – רק בשל צורכי השעה. ואם לא פסקי הלכה – לפחות סובלנות/העלמת עין רבנית.

ואתן דוגמה להעלמת עין ולפסקי הלכה:

כאשר ציבור שאינו כבר מיעוט, מתחיל להתעלם בפרהסיא מהלכות שונות – הדבר מתעגן בהרגלים של הקהילה והרבנים לומדים להתאים את עצמם לקהילה. ה"מזרוחניקים" של פעם רקדו במעורב, שחו במעורב, לא שמרו על נגיעה, וודאי שלא על קלה כבחמורה, ואני משוכנע שנמצא גם ענייני דאורייתא שהיו מלווים שם, ובכל זאת אף רב לא קם לגנות את הקהילה הזאת.
אדרבה: רבנים ליוו את הקהילות הללו. אגב, תופעת הדתיים-לייט דהיום לא שונה בהרבה.

אבל שמא תאמר שזוהי דוגמה לרפיסות, לעשייה שלא מתוך אמונה ואידאולוגיה, אז אתן דוגמה למקרה האחר:
שימוש בחשמל בשבת, רכב צומ"ת, ועוד היתרים רבניים נועזים שלקחו באומץ הלכות ועשו להם חשיבה מחודשת, והכול בגלל צורך "מלמטה". נביעה ודרישה שבאה מזעקה אמתית, או לפעמים אפילו מטעמי נוחות בלבד (חשמל בשבת). גם חז"ל ידעו בזמנו לומר ש"עין תחת עין" אינו כפשוטו, אפילו שכך כתוב שחור על גבי לבן לצד "נפש תחת נפש" שמתפרשת כפשוטה.

לסיכום: קהילה לא ממש יודעת לקבל מיעוט, והיא חשה בו גורם מאיים. היא גורמת למיעוט רגשות אשם שמכפיפים אותו אל הרוב, גורמת לו להצטער בשונותו ולנסות לעשות הכול (בהרבה אמפתיה) בניסיון להיות "כמו כולם", ולא מעודדת דיון שנועד להוביל לתת פתרון, אלא אם כן התופעה מתרבה ומתרבה ומתעצמת עד שבלית ברירה או שחיים עם זה (כמו המזרוחניקים של פעם) או שעושים עבודה אמיתית ומבינים מה הטעם לאיסור ודורשים בו עד שיזדעזעו כותלי בית המדרש.

המציאות בשטח

כבוד הרב, כמעט מדי יום ביומו אני משוחח עם נערים דתיים ובחורים דתיים, מגילאי 16 ועד נשואים בוגרים. אני יכול לומר לך בוודאות גמורה שאינה משתמעת לשני פנים שאי אפשר לשנות נטייה מינית, ויותר מזה: רוב בני האדם מכילים מנגנון שלא מאפשר להם אפילו לרצות את זה. יצר המין הוא הישרדותי, הוא אורגאני, והוא טבוע בי מיום שנולדתי (שווה בנפשך לשנות את נטית מינך שלך!).

מה כן אפשר? אפשר לנסות לכבוש את היצר, ללמוד לחבב מגע מיני עם אישה, לכפות על עצמך חיים ללא פורקן מיני/רגשי. רבים ניסו לעשות זאת, ואני יכול להזמין אותך לאתרי היכרויות של הומואים ולגלות כמה נשואים נמצאים שם. כל חבריי ההומואים שנישאו – נישואיהם עלו על שרטון. במקרים בודדים למדה האישה לקבל ולהכיל את עובדת היות בעלה מקיים יחסי מין גם מחוץ לתא המשפחתי. ואני מכיר מקרים רבים כאלה. אגב, רבים מ"המקרים האלה" בדקות אלו ממש קורא את השורות הללו שמתפרסמות עכשיו כאן באתר חברותא.

אבל עוד חשוב להדגיש: רבנים רבים אוהבים לקבל תימוכין בזה שיש כאלה שהצליחו להשתנות, ועל זה אני חייב לומר: יש לי חברים הומואים רבים שאני מכיר מגיל צעיר מאוד. איש מאתנו (אף לא איש!!!) לא מכיר מישהו שטיפול כזה או אחר הצליחו לשנות אצלו נטייה מינית. העדויות על הצלחות כאלה ואחרות לא מבוססות על שום דבר, איש לא בודק אחר כך מה הצליח ומה לא, והפארקים בלילות ואתרי ההיכרויות מוכיחים מעל לכל ספק שנטייה מינית היא לא ברת שינוי, זה פשוט לא רלוונטי!

מה כן המציאות בשטח? המציאות היא של נערים ובחורים רבים שמבינים מעל לכל ספק שהם הומואים, והם סובלים. אני יודע שאתה מודע לסבל הזה, קראתי בדבריך, אבל אתה מציע להם ללכת לעבור שבעה מדורי גיהינום (וזה גיהינום) בשביל משהו שאני כבר יודע, ולכם אין את האומץ וגם לא את היכולת לקלוט שזה כך, שזה פשוט בלתי אפשרי. והם יוצאים חבולים פי כמה, או מתחתנים ובוגדים אחר כך, ומצטרפים אל רשימת חבריי הנשואים שעל מעלליהם אני שומע מפיהם: נוצרות אגודות אגודות של הומואים דתיים נשואים שמתקשרים לזה לזה מאחורי גבן של נשותיהם.

אז מה יש לי להציע?

קודם כול – להיות אמיצים. לפקוח עיניים. לא לחשוב "איך לא" אלא לחשוב "מה כן".
הרב ויצמן הצביע לי בזמנו על שו"תים רבים שהיה מתועד בהם שחור על גבי לבן שבכל קהילה יהודית היו אנשים שהיו "מוחזקים כבעלי משכב זכר", והקהילות לא ממש עשו מזה עניין. אני אפילו אוסיף שמשכב זכר היה קיים במשך שנים בכל הקהילות היהודיות וגם לא רק יהודיות, הוא פשוט היה מתחת לפני השטח, ואיש לא עשה מזה רעש כי זה לא הפריע לחיי הנישואין שבאותן תקופות לא היו חייבים להיות מושתתים על רקע רומנטי: הגבר היה חזק יותר, כך שבעצם קנה את האישה לכל דבר, והיה עושה מה שהוא רוצה.

היום זה כבר בלתי אפשרי. היום קשרים זוגיים מבוססים על כנות הדדית ורומנטיקה. בעידן כזה יוצאת לאור ההומוסקסואליות בעולם כולו. בעיקר משום שאין לה כבר לגיטימציה להמשיך ולהתקיים בתוך מוסד הנישואין (ולא בגלל הטענה האווילית הרווחת שפשוט לא הייתה הומוסקסואליות בעבר).

על היהדות לא לטמון את ראשה בחול, אלא לקום ולברר לעצמה קודם כול מה באמת אסור (החדירה ממש) ומה לא באמת כתוב שאסור (יחסי קירבה פיזית או רגשית עם גבר); לברר עד כמה במציאות של היום נכון ואמתי לכולם להינשא לאישה, עד כמה יכולה אולי לצמוח קהילה יראת שמיים וחביבה על הקב"ה שאפילו לא מבטלת מצוות עשה של פרו ורבו ומוצאת דרכים חלופיות להגשמתה. דרושה חשיבה יצירתית!

ומה אני עושה עד אז? אני דואג להרים את קולי מעל כול במה אפשרית, ולומר לנערי ישראל שיחדלו מהדיכאון ומהעצבות.

אני לא מתחיל אפילו להמליץ להם על טיפול, בעיקר משום שאין לי ספק שהם בדיוק כמוני אינם מכילים כל רעה חולה, אלא נבראו, בדיוק כמוך, בצלם האלוה, שנטייתנו אינה משהו שמנוגד להלכה, אלא היא משהו שההלכה טרם למדה להבין איך מתמודדים איתו.
ויותר מזה: נטייתי היא משהו שהשמרנות הקהילתית (ולא התורנית) יראה מההשלכות שלו, ובשם הפחד הזה במשך שנים היא טיפחה משפחות עצובות וחולות, נשים נדכאות, גברים שמתהלכים בתחושת חטא מתמדת – והכול מכיוּון הנורמות הקהילתיות ולא מכיוּון התורה.

ולכן הקמנו את חברותא, כשאני בתוך חברותא מייצג גישה של נִראוּת, גישה של העלאת הנושא לפני השטח, גישה של הצבת עובדה חד משמעית: אנחנו כאן, אנחנו עם כיפה, ויותר ויותר הומואים-דתיים מצטרפים אלינו.
אני גורס שיש מקום להתקבצות שלנו על רקע ההומואיות שלנו, ולא כי זו נטייה מינית אלא כי זו דרך חיים שמבקשת לעצמה התאגדות. אין לי חברים סטרייטים-דתיים שמקיפים אותי ביום-יום: רוב חבריי הסטרייטיים נשואים, בעלי ילדים, וחיים בקהילות כאלה שלא מאפשרות לי לחיות שם מבלי להרגיש שונה. ההתאגדות ההומואית-דתית היא קהילה לכל דבר שמאפשרת לי להרגיש שייך ורצוי, ושבעיקר מאפשרת לי להיות בקרב חברים (גם ההורים שלי בחרו בית כנסת לפי המקום שבו מתפללים הדומים להם).

וזו נקודה חשובה: אתה טוען שהשתייכותי לקבוצת הומואים שמה את המין במרכז חיי, ואני שואל: עצם נישואיך לאישה לא שם את המין במרכז חייך? עצם ים הספרות ההלכתית שנוגעת בענייני אישות ונידה וקידושין ועריות – לא שמה את המין במרכז החיים? עצם הבאת ילדים וגידול משפחה לא שמה את המין במרכז החיים? הרי לא מדובר על מגע מיני גרדא, אלא מדובר על נגזרות שלימות שבאות ממשיכה מינית. אל נא תשליך זאת עלינו, כי הרי זה סובב את כל העולם. עצם היותי הומו מייצרת סביבי קהילה מסוג אחר פשוט כי מסגרת חיי נראית אחרת.

ולסיום,  למה בכל זאת איני דתי?

אני כבר לא דתי היום כי עברתי משוכה שכרגע אני לא רואה כיצד אני סב על עקביי ומקים אותה בחזרה. הגעתי לשלב שמגיעים אליו רבים מהבחורים היום שמבינים שהקהילה הדתית מעדיפה להתנער מהם על פני לקבל אותם ואת שונותם. היחס הזה מהקהילה תובע שאלות כמו: אז למה אני נשאר כאן? מהו בסיס אמונתי? מדוע אני יהודי? – אני חקרתי ודשתי חודשים ארוכים בשאלות תיאולוגיות, קראתי ספרים וייגעתי את נפשי. הגעתי למקום שבו לא היה לי דבר להפסיד עם כריתת הענף שעליו ישבתי. הגעתי למסקנה רציונלית וברורה שאנו דת ככל הדתות, מסקנה אתאיסטית מוחצת: שהיהדות אמנם האינטיליגנטית שבדתות, אך היא "עוד דת", ואין כזה דבר "אמת". כרתי את הענף, והחבטה שקיבלתי היתה עזה ואני נושא את צלקותיה עד היום: צלקות משפחתיות, קונפליקטים רגשיים, תחושת אי שייכות לא לעולם הדתי ולא לעולם החילוני.

רבים מחבריי הלכו גם בדרך זו.

האחריות על התופעה הזו נטועה אך ורק באי-היכולת הקהילתית-דתית-רבנית להתמודד באומץ עם הדברים, והיא בוחרת להדיר אנשים שהבינו משהו שאתם עוד הבנתם: לקב"ה אין שום בעיה איתנו. הדתל"שיות ההומואית נובעת אך ורק מיחס זה, וגורמת לרבים לא רק לזנוח מצווה אחת אלא לשמוט את כל התורה הכולה.

עכשיו זה הזמן שלך להרים את הכפפה.

בברכה לגבורה,

נתי