מאמר זה הוא צפירת הרגעה בכל חלקי הדיגיטל שלנו. במידה ובמהלך קריאת שורות אלה יתרחש אירוע איומי ממשי תשמע צפירה כפולה מיד לאחר מכן.

ובנימה פחות מבודחת –

כאדם אופטימי, אני מסתכל על המצב גם לאור התזוזות בתחום הפוליטי, לזהות את האיומים (וישנם כאלה) וכן, גם את ההזדמנויות (למרבה הפליאה, גם כאלה יש המון) שהממשלה הקרובה תעמיד לפתחנו. למרות כל החושך שאנחנו שומעים בתקשורת, אני שמח לראות שיש כבר עכשיו גורמים שנחשבו בעינינו למאיימים, שמנסים דווקא להנמיך את הלהבות.

אני רוצה להזכיר את העבר הלא קל שלנו. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. לכל אחד יש את סיפור היציאה האישי שלו מהארון, ובמישור החברתי, כולנו יצאנו ממצרים, לכל אחד הגאולה של עצמו, כולנו עוברים יחד מסע ארוך במדבר בדרך לא סלולה אל הארץ המובטחת. נכון שיש תלונות על האוכל (טבעונים/צמחוניים זוכרים את האבטיחים, את הבצלים והשומים….) והדרך ארוכה ומפותלת, אך היעד אליו אנחנו צועדים בבטחה עוד שווה את המחיר.

קיבלנו על עצמנו את מעמד הר סיני, קיבלנו עול תורה ומצוות לצד זכויות ובחירות שונות, בחרנו בדרך שלנו בדיוק כמו כל אדם שבוחר את דרכו האמונית־דתית בחיים. אנחנו כמעט והגענו לארץ המובטחת, והיום אנו במקום טוב בהרבה מבעבר. ועדיין, אנו כאן כדי שיהיה טוב בהרבה. נכון, יש עוד הרבה מה לעשות ויש הרבה לשפר, אבל אנחנו יודעים מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להתקדם. אנחנו זוכרים לאן שיח פופוליסטי של המון מוסת יכול להדרדר, אבל אנחנו גם לא חוששים, וגם במצבים קשים כאלה, לדרוש שוויון זכויות, ולא מפחדים לשמוע להג עוין ולא מכבד.

בשנה האחרונה הגענו להישגים גדולים. חיזקנו וטיפחנו קשרים חזקים עם שרים, חברי כנסת ופקידי ממשלה רבים, הצלחנו לרתום אותם לעזור לנו ושינינו דיעות קדומות. ברמה המעשית הצלחנו לנסח עם שר הבריאות חוזר מנכ״ל האוסר על כל הכפופים למשרד הבריאות לבצע "טיפולי" המרה, עבדנו עם 17 רשויות מקומיות במסגרת קול קורא לרשויות של המשרד לשוויון חברתי, הצלחנו להשיג תקני התנדבות, טיפול ושירות לאומי לחברותא ועוד המון דברים מדהימים אחרים, שאם נפרט אותם כאן – הפוסט הזה לא יגמר.

האם גל ההצלחה יבלם על ידי מיעוט של אנשים חשוכים? האם הממשלה החדשה תפגע בהישגים הגדולים שלנו? לא אסתכן בלהיות טיפש ולהתחייב לומר 'לא' – באמת שאין לדעת. יש כאמור רעשי רקע מטרידים ויש הצהרות מחרידות שמתאימות יותר למהפכה האירנית מאשר לחילופי שלטון במדינה דמוקרטית. אבל צריך לזכור: ארגוני לובי השנאה עוסקים בהפחדה. ממנה הם ניזונים ועל ידה הם גדלים. הם ינסו להתרומם, לפגוע ולהזיק לנו עוד יותר, לקצור הישגים בקולניות וליצור המון המון פחד. אבל אנחנו לא מפחדים ולא חוששים.

חברותא מאז ומתמיד לא לקחה צד מפלגתי. יש בינינו התפלגות מצביעים כמעט כמו במדגם המייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל. אנחנו באמת ובתמים אומרים "כן" לכל יוזמה ורצון מצד גורמים פוליטיים להיפגש, ויוזמים לא מעט בכיוון גם בעצמנו. אז נכון, עושה רושם שארגוני השנאה מרימים ראש ויתכן שלא יהיה קל בתקופה הקרובה. יתכן שנקדם תהליכים מאחורי הקלעים בחסות הבנות שקטות ולא בקול תרועה רמה כמו שהתרגלנו, אבל יש סימנים אופטימיים, ישנם חברי כנסת ששמחים לעזור בפומבי וישנם בצנעה, ישנם רבים שרוצים לסייע לקהילה אפילו שאינם נמנים עם חבריה.

השבת נקרא על הניסיון העשירי והאחרון שעובר אברהם אבינו איש האמונה. הוא בוחר בה' בלי להתווכח ומתכונן לנורא מכל – להקריב את בנו האהוב כקרבן. הוא מקבל את הדין ולבסוף האמונה מנצחת והסוף כידוע טוב. אנו עומדים בניסיונות רבים מיום הולדתנו, אותם זר לא יבין, אך כשהאמונה תנצח אף אחד לא ימחק את ההישגים שלנו. ברגעים אלה אני נזכר בדברים אותם אמר הרב קוק:

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל…" ובמקום אחר: "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אישה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם ייחודיים".

חברים יקרים, חברי חברותא, ימנים, שמאלנים, דתיים, דתל"שים ומה שביניהם. איננו מפחדים מדרך ארוכה, ואיננו חוששים מצעקות של עוברי דרך. תזכרו: חברותא לעולם תהיה עבורכם.ן בית, מקום בו תמיד תוכלו להיות מי שאתם.ן

נתנאל שלר