באתרי אינטרנט רבים מתנהלים דיונים סביב שאלות המעסיקות מאוד את חברי הקהילה המוסלמים: מותר להיות מוסלמי והומו? מותר לעבוד במקום שהבוס שבו עליז? מה העונש המוטל על אנשים שיוצאים מהארון? לפני עידן האינטרנט היה קשה למצוא ´גאים´ ערבים שהיו מוכנים להיחשף, ולהיאבק למען זכויותיהם, האינטרנט שינה את הכל.

ארגונים למען גייז בעולם הערבי
מספר ארגונים ברחבי העולם מנסים כיום להביא להכרה רשמית בקהילת ההומוסקסואלים הערבית. בצרפת, למשל, הוקם לפני ארבע שנים ארגון למען "הקהילה הגאה", שמרבית חבריו יוצאי מרוקו, אלג´יריה ותוניס. באירופה קיימות גם אגודות הפועלות למען ההומואים והלסביות באיראן, הרודפת גייז בשיטתיות. יחד עם זאת ההומואים הערבים אינם מעוניינים להתנתק מהאיסלאם. בארגון "אלפאתיחה", למשל, מנסים למצוא צידוקים הלכתיים לקיום יחסים בין הומוסקסואלים, ועכשיו מתכננים שם אפילו "להקים מסגד מיוחד להומואים, כדי להכיר בקהילה זו כחלק בלתי נפרד מהחברה המוסלמית".

המערב "אשם"…
העולם הערבי מתקשה להתמודד עם החשיפה החדשה של הנטיות המיניות, ומגיב בד"כ באיומי רצח או בהוצאות להורג במדינות הקיצוניות יותר. כך, למשל, אחד המשפטים של נשיא איראן גרר תגובות של צחוק רם מהקהל כשנאם לפני פחות משנה באחת האוניברסיטאות בארה"ב וטען ש"אצלנו אין תופעה כזאת כמו אצלכם ואני לא יודע מי אמר לך שיש אצלנו דבר כזה".

הלהט"ב באיראן נידונים לחיות את חייהם בסתר ובמחבוא אחרת הם עתידים להיות מוצאים להורג, בדומה לרוב מדינות האיסלאם, כולל ברשות הפלשתינית, שם מצבם עלול אף להחמיר עם עלייתו של החמאס.

קיימת תפיסה שלפיה הזהות ההומוסקסואלית היא התפתחות מערבית של מאה השנים האחרונות הזרה לתרבות האיסלאם. לכן הניסיון של ארגוני זכויות האדם לתת לגיטימציה ליחסים הומוסקסואליים הוא ניסיון של אימפריאליזם אוריינטליסטי . פשע כזה של חיקוי הדפוסים המערבים הקולוניאליים מצדיק את הפגיעה המשטרתית האלימה בהומואים המצריים, למשל.

נושא המשיכה החד מינית לא תמיד הוקצה מחמת מיאוס בתרבות ערב. אבו נואס, משורר ערבי נודע בתקופת האימפריה העבאסית, התגורר בבגדד, שם קנה לעצמו שם של משורר מקורי וחדשני, אשר עסק בחיי העיר, להבדיל מרוב המשוררים של תקופתו, שעסקו בחיי המדבר. בפרט, עסק בחיי הוללות, שתיית יין, אהבה חד מינית לנערים, שגם אליהם חיבר שירי אהבה הומו ארוטיים נודעים.

ובארץ?…
קשה למצוא להט"ב שהם מחוץ לארון ושמשפחתם אכן מקבלת אותם בזרועות פתוחות. בדרך כלל הנטייה לצאת מהארון במשפחה שכיחה יותר בקרב הערבים הנוצרים. אצל הדרוזים והמוסלמים – הס מלהזכיר. גם במשפחות שבהן יצאו מהארון מי מבניהן או בנותיהן – הנושא אינו עולה בארוחות משפחתיות, ולמעשה מטואטא מתחת לשטיח כך שלמעשה אינו עולה לדיון על סדר היום המשפחתי והחברתי.

לפני שש שנים נוסדה בעזרת האינטרנט קבוצת נשים ערביות מישראל ומהרשות הפלסטינית בשם אצוואת (קולות), שהעלתה לדיון את מורכבות חברותיה כנשים לסביות פלסטיניות, שחיות בחברה ערבית שמרנית ובאותו זמן סובלות גם מדיכוי פוליטי בישראל ובשטחים. האינטרנט סיפק להן בפעם הראשונה מרחב לגיטימי להתבטא בחופשיות. ההחלטה להצטרף לקבוצה כזאת היא נועזת מאוד ומצריכה אומץ רב, שכן במונחי החברה הערבית הקבוצה קוראת תיגר על הערך המקודש של כבוד המשפחה, שבשמו נשים ערביות נרדפות.

אז הבנו. אין הומואים בערבית. מה קורה עם השפה?
למעשה, אין מבע מיוחד לכך, ובכל זאת בסלנגים שונים מוצאים את הדרך לבטא מושגים שהתרבות הערבית למעשה לא מכירה בהם בשל היותה שעונה על דת שאינה מופרדת ממדינה ובהיעדר חוקה.

בסלנג הביירותי למשל קיימת המלה "בֵּזְלוֹט" שמשמעותה המילונית היא בעיקר "ללא בגדים". להערכתי מדובר בשיערוב המלה האנגלית slut (זונה), כשעם המעבר לערבית המטען הרגשי השלילי שנלווה אליה מתנטרל (תופעה שכיחה בשאילת מלים בין שפות בעולם) ומקבל משמעות אובייקטיבית של היחשפות על ידי יציאה מהארון. הביטוי "לצאת מהארון" אגב אורחא הוא גם אינו עברי ומושפע מתרגום שאילה של הביטוי המקביל באנגלית. כל ניסיון לתרגמו לערבית יהיה בבחינת ניסיון מגוחך לכפות על הערבית מבע מאולץ.

במצרים, כמו בישראל, מבטאים את היציאה מהארון על ידי משפט חיווי פשוט "ביחכי ען חאלו" כלומר "מספר על עצמו" (למשפחה, לחברים וכו´), עדיין לא בצורת ביטוי או מלה מאוזרחים בשפה הערבית המקומית.

בארץ מתקיימות בשנים האחרונות ניסיונות להעלות על סדרי היום החברתי הכלל-ארצי והפנים הקהילתי את נושא ההתמודדות של השפה הערבית עם נושא הגאווה על נושאיו החשובים והבולטים: יציאה (מוצלחת ולא מוצלחת) מהארון כלפי משפחה וחברים, זהות מגדרית, זהות ביולוגית, תפקידים חברתיים, התנהגות מינית, מחלות מין, התמודדות משפחות נוצריות ומוסלמיות עם נושא הנטיה החד מינית וכיו"ב.

מתוך אתר האגודה (התאריך אינו מתועד)

לצד "אצוואת" פועל בישראל גם ארגון "אלקאוס (הקשת) לשונות מינית ומגדרית בחברה הפלשתינית". אנשי העמותה, הבאים מכל רחבי הארץ, החלו לפעול כבר בשנת 2000, במסגרת "הבית הפתוח" בירושלים. ואולם בשלב מסוים הבינו כי עליהם לנקוט צעד של עצמאות כדי להיענות לצרכים המיוחדים של האוכלוסייה הערבית ההומו-לסבית בישראל ולשמור על ייחודם ועל צביון פוליטי, ולא רק מגדרי, ולכןרשמו את "אלקאוס" כעמותה עצמאית. אלקאוס" הוא הארגון הפלשתיני-ישראלי הראשון שפועל למען כל האוכלוסייה ההומו-לסבית והקווירית הפלשתינית.