לעדכונים על פעילויות ואירועים:

"חבל שלא הצלחת להתאבד."

"חבל שלא הצלחת להתאבד."

אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.

לפני פחות מחודשיים, עולמי קרס. כל הסטטוסים שהיו לי, השתנו לחלוטין. אני כבר לא בחור ישיבה, אני ללא בית. המשפחה לעולם לא תהיה מה שהייתה בשבילי. אני עדיין מנסה לעכל את העובדה שאני צריכה להתחיל ולבנות את החיים שלי מאפס.

יש בי יותר מדי אשמה, אשמה שקיבלתי מהסביבה שבה גדלתי. אני חווה טרנספוביה בכל יום שעובר. אנשים שאומרים לי שאני אמורה להרגיש אשמה, ולהתבייש. בין אם זה מאנשים שאומרים לי שהם מתנגדים לעצם קיומי, ובין אם זה המבטים המצמררים כשאני עוברת ברחוב. אנשים מקפידים להזכיר לי שאני לא לגיטימית. שאני חייזר. שאני מסכנה. דברים כאלו קורים ב2022. אתמול קרו, היום קורים ומחר יקרו.

דברים כאלו היו גורמים לי להתבייש בעצמי. לקבור את הראש בכרית, במשך ימים.

ואז מגיע חודש הגאווה, החודש שבו הסביבה והאנשים מזכירים לי שאני לא מפלצת. אני לא חטא. אני בת אדם. מצעד הגאווה מזכיר לי שאיני צריכה להתבייש בשום מחיר על מי שאני. אני צריכה לחגוג את הקיום שלי. להביט במראה ולחייך. להבין את העוצמה שבי.

לא הייתי יוצאת מהארון לולא ידעתי שיש לי אנשים וקהילה שאיתי. השנה, אצעד במצעד. אהיה חלק מהקהילה שלי, ואגיד לאנשים שעוד בארון – אתם לא לבד. לעולם.

אני לא מתביישת בעצמי. בצחוק שלי. בחיוך שלי. אני אישה טרנסית. ואני טרנסית גאה. גאה. גאה.

חודש גאווה במיוחד

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.