לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".

יש משהו ברגש הזה שלא ניתן להגדרה. משהו מסתורי, ממגנט, לא חד משמעי. הוא תופס צורה, משתנה, מתעצב לאורך הזמן והחיים, לובש מראות וצבעים שונים.
אבל יותר מהכל, הוא תמיד שם.

בשבת האחרונה פרסמה שרון רוטר טור דעה על קרוב משפחה שלה (מצורף למטה, מוזמנים ומוזמנות לקרוא). כאיש מדע, ביולוג וגנטיקאי אני ממש מרגיש צורך לענות על הטיעונים שלה שמלאים בחוסר ידע ובהבנה בעניין.

בתקופה הקרובה נפרסם, בלי נדר,

אני ואלוהים: "אני דתי. אף פעם לא היתה לי בעיה. אני באמת ובתמים מאמין שהבעיה היא לא בדת, אלא עם הדתיים. אני לא רואה שיש קונפליקט בין גאווה לבין התורה. לא כל המצוות וכל האיסורים קשורים אל כל אדם, כמו שהלכות שחיטה לא רלוונטיות לצמחוני.