ראש השנה שאותו חגגנו לפני כשבועיים נחשב לפי חז"ל גם ליום בריאת האדם. אותו יצור הנקרא אדם, נראה שונה מאוד ממה שאנו רגילים לכנות בשם אדם לפי ר' ירמיה במסכת ברכות, "…דאמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון…" (ברכות סא.).
ה"אדם" היה יצור משונה בעל שתי חזיתות, מעין תאומים סיאמיים הדבוקים ומאוחים זה לזה בגבם. בשונה מהפירוש שהאשה נלקחה מצלעו (או זנבו) של אדם הראשון, ואולי לכן גם נספחת אליו ותפלה לו, ר' ירמיה מתאר יצור הרמוני, דו- מגדרי, שהפכיו מחוברים זה לזה בשלמות. מציאות מושלמת שאולי כולנו מייחלים לה בצורה כזו או אחרת בקשרים הזוגיים שלנו.
מדוע אם כן בחר בורא העולם לחבל במציאות הרמונית זו? מדוע הפיל אלוקים שינה על האדם ובלא הרגשתו ניסר והפריד ממנו את מה שהוא בשר מבשרו? ושאלה נוספת שכמובן קשורה לקודמתה- מדוע האדם לא היה מסופק ולא חש שלם במציאות הקודמת שלו?
ר' יצחק לוריא – הארי ז"ל, מאיר את עינינו בספרו "פרי עץ חיים" (שער ראש השנה ב') , ויורד לעומקה של הדינמיקה שהיתה אז בין שני האספקטים של אדם הראשון. לפני ההפרדה והנסירה, מסביר האר"י, אמנם היה קשר ואיחוי בין אדם וחווה, אך הקשר היה בבחינת "אחור באחור". הם היו דבוקים גב אל גב, ופניהם פונות כלפי חוץ ולא זה אל זו. האדם מחובר לחווה, אבל היא לא באמת איתו. חווה מחוברת, אך על חשבון עצמאותה שלה, עם אדם שמפנה לה עורף ולא פנים. הם בזוגיות ואף על פי כן נאמר עליהם "לא טוב היות האדם לבדו.." (בראשית ב,יח).
האר"י ממשיך ומרחיב בשפתו הקבלית את הנושא, ומסביר את התהליכים השונים שקרו לאחר מכן. הוא גם מחבר בין תהליכים אלו לבין תנועות ותיקונים רוחניים המתרחשים בחגי תשרי: בראש השנה מתרחשת התרדמה והנסירה של שני הצדדים זה מזו. ביום כיפור הם מגיעים למצב המתוקן יותר של "פנים בפנים", ובסוכות מתרחש לבסוף החיבור המלא דרך הזיווג. לא נרחיב ברעיונות עמוקים אלה, ונתמקד כרגע באספקטים הארציים יותר.
בעולם החסידות וכן בתורת ברסלב מתברר שלמעשה קשר של "אחור באחור" לא מתאר רק מציאות זוגית לא בריאה, אלא ככלל קשר חסר בין אדם לבין משהו אחר שאמור, במציאות מתוקנת, להחיות אותו ולסייע לו.
כמובן שזו לא תופעה חדשה וגם לא נדירה, אבל משום מה אני נתקל בה שוב ושוב בזמן האחרון – אנשים שמספרים שהדת מזיקה להם קשות. אנשים שגילו לאחר תקופה ארוכה כדתיים, שהבחירה שלהם בדבקות בעבודת השם ושמירה המצוות קלה כבחמורה, היתה למעשה חיפוי ובריחה מעבודה אחרת, פנימית יותר שהיה עליהם לעשות. בעלי תשובה שמרגישים שהשינוי שעשו באורח חייהם כשעברו לדת, היה השינוי הלא נכון, ובא במקום שינוי אחר, אמיתי ומהותי בהרבה. לופים של רגשות אשם וחרדה בגלל נושאים דתיים מוכרות לרובנו והם היבט נוסף של משהו לא טוב שקורה, ממשהו שלימדו אותנו שהוא הטוב המוחלט…
מדוע זה קורה? הייתכן שתורה, שאנו מאמינים בה שהגיעה אלינו מן השמיים, תוקעת אנשים, לוקחת אותם הרחק מעצמם? מחלישה את האמונה בטוב הפנימי ומעודדת שנאה ודיכוי עצמיים, עד כדי כך שאדם מרגיש שעל מנת להציל את עצמו ואת חייו עליו לנטוש אותה?!
אלא שלמרות כל הדברים היפים, מסתבר שגם עם הקדושה והתורה והאמת (ודרך אגב, אמיתות ואידיאות מכל סוג שהוא) אנו מסתבכים לא פעם בקשר של "אחור באחור". רבי יהושע בן לוי אומר במסכת יומא: (עב:) "מאי דכתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה"- זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם
מיתה". מסתבר גם התורה יכולה להפוך לרעל אם לומדים אותה לא נכון.
וזה נכון כמובן לא רק בהקשר הדתי. אנחנו בקשר מסוים עם דבר, שהוא עשוי להיות טוב לנו, אבל באופן ובצורה העכשוויים שלו הוא מזיק, לא מקדם אותנו , תוקע. הקשר שלנו איתו הוא חיצוני ולא מזין את הפנימיות שלנו. אנחנו נבלעים בתוך אידיאה על חשבון הזהות העצמית.
הארי ז"ל קורא לנו בחגים של חודש תשרי לצאת לתהליך של תשובה – להתבונן בקשר ובחיבור שלנו אל האמת ולזהות כשלים. האם האמונות שלי מזינות אותי, או שמא מזינות ומקבעות דפוסי חשיבה ורגש שליליים שאני סוחב עוד מהילדות? כיצד אני חווה את רבונו של עולם? – האם אותה ישות שבחרתי כסמכות העליונה עלי, מעודדת אותי לקום מהמיטה בבוקר או שמא מדכאת את יצר החיים שלי? האם הדבקות שלי בבורא עולם הופכת אותי לאדם שרואה את הזולת, או שמא ציציות הטלית שלי מצליפות בפניהם של הקרובים אלי, ואני נכשל במצוות שמזיקות לי ולסובבים אותי? אני עובד את "החפץ בחיים" או שמא איזה אל אחר…?
"העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל,יט) אנו נדרשים בחודש זה לבירור עמוק שלעיתים קרובות אנו מפחדים מפניו- "ובחרת בחיים" להתבונן בקשר שלנו עם הדברים אותם אנו חווים כבשר מבשרנו- באמיתות שלנו, שהם האקסיומות עליהם אנו בוחרים לחיות, ולהיות מוכנים להודות באותם נקודות, שבהן איבדנו את עצמינו בגלל אקסיומות אלו.
זה תהליך שעשוי להכאיב. לעיתים הנסירה והחיבור המתוקן מתרחשים מעצם האומץ להתבונן נכוחה במצב ומעצם הנכונות לעשות שינוי, אך יתכן גם צורך להיפרדות זמנית מאותה אמת, וחזרה אליה אחר כך ממקום נכון יותר, הפעם מתוך נאמנות ואחריות לעצמינו, הפעם בדרך ובאופן שבו יהיו הפרייה וקיום חיים. מכיוון שמדובר בתהליך חי, הוא מתקיים במחזוריות ואנו נזקקים לנסר מעצמינו ולהתחבר מכל פעם לדברים הנכונים עבורינו חיבור פנימי יותר ויותר.
"אחד היה אברהם" אומר הנביא יחזקאל (לג,כד) , ומסביר ר' נחמן- "שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם.. וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם… (ליקוטי מוהר"ן, השמטה). מסתבר שלעתים קרובות הקשר הפגום והחיצוני שלנו עם אידאות נובע מהחברה. אם איננו זהירים דיינו, החברה, ובכללה גם המשפחה שגדלנו בה, קובעת לנו מראש סט אמונות, ומחנכת אותנו מילדות איך להסתכל על המציאות. החברה, האופנה ורוח התקופה מעדיפה אותנו עצלים, היא מבקשת לחסוך מהאדם את הצורך לברר במה הוא בעצם מאמין, או מי בעצם הוא. רק תצוף עם הזרם, קבל את הדברים כמות שהם ותמשיך עם העדר. הדברים נכונים בקהילה הדתית וכן בקהילה מכל סוג אחר.
שנזכה בעקבות התהליכים והברורים שעברנו בימים הנוראים, לקבל חיים ואור מהדרך הנכונה והשונה שבחרנו באומץ עבור עצמינו, ולזיווג הגון איתה תחת סכך הסוכה.
