פרשת כי תצא גוללת בתוכה דינים רבים שמסכם משה רבינו לפני ישראל בערבה, מול סוף. בתחילת הפרשה ממשיך משה את פירוט הדינים שהתחיל לבאר בפרשות ראה ושופטים. שתי פרשיות אלו כוללות דיני ריחוק מעבודה זרה ודעות זרות, יישוב הארץ ועבודתה וכן עבודת בית המקדש יחד עם כמה דינים חברתיים, חגים וכשרות.
לאחר שסיים עם הדינים שנועדו לשמור על עם ישראל נעלה וטהור, עם סגולה בארצו – "יורד" משה רבינו לעם ומתחיל לפרט הלכות מסוג אחר. הלכות אלו באות לבאר את דרכי החיים בתוך העולם הזה, מלא התאוות, הקשיים והמאורעות שאינם קלים. בין הלכות אלו מדבר משה על לוחם שחושק באישה אסורה (רש"י: "לרבות כנענים שבתוכה ואע"פ שהן משבע אומות"), על נשים שנואות, בנים סוררים, הוצאה להורג, אונס, תסביך אדיפוס, זנות, חובות, עוני ועוד רבות כהנה.
גם בזמנו של משה רבנו, איש האלהים, בדור מדבר – דור דעה, שרק הוא היה ראוי לקבל את התורה, יש דיון נרחב במצבים ה"חשוכים" יותר בחייו של האדם. אין הכחשה להיות האדם חלש, ונתון ליצרו הרע בכל צעד ושעל. אין הכחשה לכך שבין ירצה ובין אם לא, ייערמו נסיונות על האדם במהלך חייו. וכן, אין הכחשה לכך שעם ישראל – אותו עם נעלה וטהור, עם הספר, העם הנבחר – צריך להתמודד עם האנושיות, השפלות שהיא חלק בלתי נפרד מהיותנו יצירים וברואים.
אחת מההלכות המוזכרות כבדרך-אגב היא מצוות "זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים". מצוות זכירת חומרת האיסור והעונש של לשון הרע. – תהיה המטרה נעלה ככל שתהיה ויהיה המספר גדול ומרומם ככל שיהיה. חשיבות מצווה זו בפרשה ניכרת בכך שחלק נרחב מהמדרשים על הפרשה מדברים על ענין לשון הרע.
מרומז בסמיכות זו של איסור לשון הרע ושל כל המצוות המטפלות במצבים הירודים יותר של האדם הוראה חשובה לעם ישראל. הוראה שחשיבותה הולכת וגדלה עם ירידת הדורות. שהרי בדורו של משה המקרים המדוברים לא היו קיימים כלל בעם, ועוונות שעשו יחידים או קבוצות טופלו באופן מידי ומוחלט. מקרים אלו התחילו לצוץ כעשב רק לאחר ישוב הארץ – בהתגברות הארציות. הם הוסיפו והתגברו בכל דור ודור ככל שעוד גבולות נפרצו בעם (כעין האמור בסוף מסכת סוטה: "משרבו הרצחנים … משרבו המנאפים וכו'"). ואכן, בדורנו קיימים יהודים בכל המצבים האָנוּשים של האֱנוֹשוּת, בין אם בעקבות בחירתם ובין אם בעל כרחם. בהקבלה לנושאי הפרשה שצוינו לעיל: ריב במשפחה, עבריינות נוער, חיסולים, אונס והטרדה מינית, מחלות מין, פשיטת רגל והתמוטטות מעמד הביניים. קצרה היריעה מהכיל את כל נבכי הקיום של היהודי – ושאינו יהודי, במידה שווה – ברחבי העולם. במצבנו זה, הקב"ה הכין לנו הוראה חשובה ונעלה שסכנה היא לנו כעם להתעלם ממנה. בעת שכל עם ישראל שקוע בקשיים, מתבוסס בסבל ועסוק בהשרדות תחת כפיון הארציות – אנו מחויבים לראות את רעינו, ידידינו, אחינו בית ישראל כולם בעין יפה, רחמנית ודורשת טוב.
קל לשפוט את אותו לוחם שחזר ממצב לחימה פורץ גבולות הנפש עם תאווה זרה, תאווה שהתורה טוענת שלרוב תסתיים במפח נפש. קל לשפוט את ההורים על קשיות לבם כאשר בנם יצא לתרבות רעה ונוראה. קל לשפוט את חומד ממון חברו האבוד או ביצי היונה שנקלעו בדרכו, על אף שלקחם ברשות. את הבעל המקנא, את הצעירה שנוצלה. את העקר, את מי שירד לעבדות ולזנות, את המגורשת, המלווה והמשכיר למסכנים ודורש שכרו, היבם שאינו רוצה בגיסתו והאישה שהגנה על כבוד בעלה והפקירה את כבוד עצמה. הם כולם הגיעו למצבים קשים, לכולם היתה כוונה טובה, וכולם התמודדו – ונכשלו. אין חובתנו עתה לשאוף לתיקון העולם או העם. "לא יחדל אביון מקרב הארץ", ועד בא המשיח גם לא יחדלו זנות, ריבים, עסקים לא מוצלחים, משפחות לא רגילות וקשיים אחרים. חובתנו בעת הזאת היא לשמור פינו וליבנו מכל סוג של לשון הרע שנאה ורכילות. חובתנו היא להכיל, לאהוב ולחבק: את החילוני והחרדי, את הגר ואת הגוי. את הלא מטופח והמטופח מדי, את הרעבתן ואת האנורקטי. את הימני והשמאלני, את האנארכיסט ואת חבר הכנסת. את ההומו הליברל ואת הסטרייט השמרן. וכל אחד יכול להוסיף עוד כאוות נפשו.
היזהרו מאד מלשון הרע. דווקא בעת ריבוי השונות. דווקא בעת ריבוי התקשורת. דווקא בעת תסיסת העולם כמרקחה. שהרי חמורה לשון הרע מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד. ומובטח לנו שבזכות הימנעות מלשון הרע, דיבה ורכילות ניגאל!
"… אמר הקב"ה: בעולם הזה, ע"י שהיו ביניכם בעלי לשון הרע סלקתי את שכינתי מביניכם. שנאמר (תהלים, נ"ז): "רומה על השמים אלהים". אבל לעתיד לבא, שאני עוקר יצר הרע מביניכם, שנאמר: (ירמיה, ל"א): "והסירותי את לב האבן מבשרכם", אני מחזיר שכינתי ביניכם. מנין? שנאמר (יואל, ד'): "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו'". ומתוך שאני משרה שכינתי עליכם כולכם זוכין לתורה ויושבין בשלום בעולם, שנאמר (ישעיה, נ"ד) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (מדר"ר פ' כי-תצא).
