החלטתי גם אני לתרום את חלקי הצנוע לפרויקט הזוגיות של "חברותא". ולשתף אתכם בכמה הגיגים שלי על הקשר בין זוגיות לאושר. ואולי גם בכמה נתונים בנושא.

אמונה בזה שזוגיות מביאה אושר כי כבר די טריוויאלית. לכן זה לא פלא שאנו מחפשים אחריה – הרי אנו רוצים להיות מאושרים. וזה גם לא פלא שחלקנו האמנו בעבר, או מאמינים עדיין, שחיינו בתור גייז נידונו לאומללות נצחית, כיוון שמציאת הזוגיות אצלנו היא קשה יותר עד בלתי אפשרית, בנוסף להיותה בלתי מקובלת על הסביבה.

את הסביבה נשאיר לפעם אחרת. וגם את המיתוס של "אין זוגיות אצל גייז". יש. עובדה. וגם מיתוס של "כל השווים תפוסים כבר". מה זה פה – שירות לקוחות? "כל השווים תפוסים, אנא המתן ותיענה לפי התור"? חוץ מזה – עובדתית זה לא נכון. אני אישית הרי לא תפוס.

אני רוצה להתייחס לשאלה אחרת: האם אפשר להיות מאושר שלא במסגרת זוגית? האם אפשר להגיע הביתה אחרי יום עבודה, להיות "לבד בארבע קירות" ולהרגיש טוב עם זה?

התשובה היא – כן! בהחלט! וזו תשובה מנומקת היטב מבחינה מדעית. חוקרת בשם סוניה לובומירסקי לקחה על עצמה פרויקט שאפתני לאסוף את מיטב הידע המחקרי הנגיש לנו על מה שעושה אותנו מאושרים ומה שלא. את הממצאים היא פרסמה בשני ספרים – הראשון תורגם לעברית, השני עדיין לא. אז דווקא בספרה השני, ששמו "מיתוס האושר" היא דנה בכל מידי דעות נפוצות על מה שעושה אותנו מאושרים ומה שלא. ובכן, טוענת סוניה לובומירסקי, אנשים רווקים יכולים להיות מאושרים בדיוק כמו הנשואים. ולא, הם לא כולם מדוכאים ובודדים נורא. מדדי סיפוק פסיכולוגיים שונים מראים שנשואים מרגישים מסופקים יותר, בממוצע, מגרושים, פרודים ואלמנים – אך לא מהרווקים. לרווקים אמנם חסר קש רומנטי בחיים – אבל רבים מהם לומדים לפצות עליו באמצעות פיתוח רשת חברתית. הם יכולים לבלות יותר זמן עם בני המשפחה השונים, עם אחיינים, עם חברים, עם בעלי חיים שהם מגדלים. הם יכולים לפתח תחומי עניין. ולחיות חיים טובים ומספקים בכל קנה מידה.

זו לא תובנה פשוטה. מזה שנתיים אני מנהל חיים עצמאיים (גם בגיל 36 לא מאוחר לעזוב את הקן. כמו שאומרים ברוסית – עוף קיבינימט, גוזל). אחת הסיבות שבגללה חששתי כל כך הרבה זמן לחיות באופן עצמאי הייתה אי ידיעה מוחלטת איך ארגיש כשאבוא הביתה אחרי העבודה ואהיה "לבד בין ארבע קירות". ובכן, בניגוד גמור לחששות, התברר שהשקט הביתי דווקא עושה לי טוב. אמנם, שמונה חודשים מתוך השנתיים היה קשר זוגי. הוא הסתיים. חבל. אבל לא נורא ולא סוף הדרך. למדתי ממנו דברים. אני אסיר תודה על מה שהיה בו. אבל מסתבר, שלהתכרבל ביחד במיטה זוגית זה מאד כייף- אבל גם לשכב בה לבד באלכסון יכול להיות מאד נחמד. וזה אחלה שיש זמן לחברים ולתחביבים. אז אם הערב עוד לא מצאת ב"אטרף" או ב"לאבמי" את אהבת חייך וגם במפגש חברותא הנסיך הלבן על הסוס לא זינק עליך – אל תתמרמר על חייך. תכין משהו טעים. צא לרוץ. תראה סרט. תקשיב קצת למוסיקה. תרים טלפון לידידה שמזמן לא פגשת. תשאל מה שלום האחיינים. ובעיקר – אל תחשוב שאין חיים כשאתה לבד.

אז למה בכל זאת לחפש קשר, אם כל כך נפלא להיות לבד? בשבילי התשובה היא שלחלוק חיים עם אדם אחר זו חוויה חד פעמית, שבעיקר מסייעת לצאת מהאגו ומאזור הנוחות שלי. בזוגיות מקבלים הרבה מאד – אבל הבנתי שזוגיות היא הזדמנות חד פעמית לתת. להיות שם כל הזמן. זה מבחן אישיות רציני ביותר. לכן היום אני לא מצפה מבן זוגי העתידי למלא אותי מבפנים, לעשות אותי מאושר ובטוח בעצמי. אדם אחר לא מסוגל לשנות אותי. כפי שאני גם לא מסוגל לשנות אותו. היום אני לא מתפתה יותר לפנטזיות נוסח "אמנם הוא עדיין בארון- אבל אני אוציא אותו משם" , "אמנם הוא ילד קטן מבחינה רגשית- אני אגרום לו להתבגר", או "הוא אמנם לא יציב רגשית- אני אייצב אותו". אין דבר כזה ! תפקיד של בן זוג הוא מספיק תובעני ולא צריך לנסות להיות בו זמנית גם פסיכולוג, מורה דרך ומכלכל. יש מספיק עבודה גם בלי זה.

אז נכון לכתיבת שורות אלו אני עדיין לבדי. אבל אני כן עובד על הזוגיות שלי. אני משתדל לבנות את עצמי בתור בן זוג הטוב ביותר האפשרי. נדמה לי שזה הכי טוב שאפשר לעשות.