פרשת הילד הדתי מגבעת שמואל מסתעפת שוב, והפעם תביעת ענק נגד חברותא, סביב מעורבותנו בפרשה. אנו מבהירים בזאת ללובי השנאה, לאחר ההפסד הצורב שנחלו אנשיו השבוע בתביעה נגד הילד בבית המשפט, שאנחנו נמשיך ונדאג שיהיה טוב לילד הזה. נמשיך לומר את האמת, אנחנו לא מפחדים מתביעות השתקה, עברנו את פרעה ובע"ה נעבור גם את זה. ועוד הבהרה ללובי השנאה: מאוד צבוע ליבב על השתקת קולות אנטי להט"ביים, ואז לנסות ולהשתיק קולות להט"ביים. ה-לו, להתעורר שם!
הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.
במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד', כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב"ה.
אני זוכר את היום הזה טוב מאוד, כי הוא שרט לי את הלב. זוכר איך אבא שלי אסף אותי אחרי זה עם המונית שלו, ואיך נכנסתי וישבתי במושב האחורי כאילו הייתי לקוח זר, ורציתי שהוא ישאל אותי מי כיבה לי את הלב, איך היה אצל הרב, אבל אבא לא שאל.
