״והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…״

ה-משפט. המשפט שכולנו גדלנו עליו. המשפט שאין ילד שלא מכיר, ואין ילדה שלא התרגשה כששמעה אותו לראשונה.

המשפט שלימד אותנו שהכל יכול לקרות באהבה.

שאריאל תקבל רגליים, שהחיה יהפוך לנסיך וששלגיה תתעורר מהנשיקה.

המשפט שמלווה הרבה מאיתנו עד היום.

משפט הרסני.

לאחרונה אני נתקל בהמון אנשים שהרימו ידיים בנוגע לאהבה. אנשים שחוו, הרגישו משהו ונפגעו.

אנשים שניסו ללכת בשביל הזהב ודרכו על קוצים. אנשים טובים ואיכותיים.

אז מה קרה באמצע הדרך? הייתכן שאין אהבה בעולם? שכל מה שמכרו לנו בתור ילדים (אגדות) ובתור נערים (קומדיות רומנטיות) לא קיים?

או שמא הדרך שהלכנו בה עד כה לא נכונה?

אני רווק, באמצע שנות העשרים לחיי. וכן, גם אני נפגעתי אינספור פעמים. גם לי נשבר הלב לא פעם.

אבל אני לא מתייאש. מדוע?

כי אני לא בטוח עד כמה השתדלתי. מה באמת עשיתי כדי "למצוא אהבה"?

חיכיתי לאחד שיגיע? יצאתי ל"דייט" מספר פעמים? חיפשתי את דמות האביר התקועה בראשי? האם אני באמת יודע מהי אהבה?

באגדות אנחנו זוכרים רק את הסוף, שהם ביחד. אבל מה הם באמת עשו כדי להיות ראויים לזה?

האם מה שצריך זה רק שני אנשים עם רצון טוב והכל יהיה בסדר?

לא בדיוק, גם באגדות הכי מקסימות יש לגיבורים שלנו קשיים. לרוב זה מגיע בדמות של מכשפה שמנסה למנוע מהם להיות ביחד או מאיזו קללה שרובצת על אחד מהם.

אפילו אריאל איבדה את קולה המלאכי כדי לזכות לסיכוי אמיתי עם הנסיך.

בקיצור, הם עבדו קשה.

אצלנו, שאין מכשפות ואין קללות, מה מונע?

לכאורה אפשר להכיר בחור חמוד ולהפליג איתו לעבר השקיעה.

אז זהו, שלא. אנחנו מכניסים לעצמנו מקל בין הרגליים. ע"י ציפיות, הרגלים, וחיפוש משהו ספציפי שלא קיים.

אהבה באה ע״י עבודה קשה, קודם עבודה עצמית.

ע"י בירור מי אני, מה אני ומה אני *באמת* מחפש.

האחד יגיע אחרי שאפצע את ידיי מרוב גישושים, אחרי אינספור "דייטים" כושלים ואחרי שנלמד מהי פשרה.

וגם שנמצא את האחד, העבודה לא נגמרת, היא רק מתחילה.

קשר זוגי מחייב עבודה יומיומית.

המושג "למצוא אהבה" פגום מהיסוד, אהבה לא מוצאים. אהבה בונים. אולי אפשר למצוא "ניצוץ", "עניין" או איזו "הידלקות". אבל לא אהבה.

אהבה היא תוצר של עבודה קשה. של היכרות מעמיקה עם הצד השני, של פשרה, נתינה קבלה והקשבה.

אז הגיע הזמן "להפשיל שרוולים" ולהתחיל בחיפוש האמיתי.

כי שום דבר טוב לא מגיע בקלות.