חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

ובחרת באהבה

הפסיכולוג שלי נוהג לומר את משפט המחץ הזה כל פעם כשאני מעלה את הנושא בכותלי חדרו. בתחילה עיוותי את פניי בסלידה מהקלישאה השגורה אותה דקלם פעם אחר פעם, אך עם הזמן היכרתי בנכונותה וחרטתי אותה על ליבי.

דניאל מאן


"לא אתה בחרת במלחמה הזאת, המלחמה הזאת בחרה בחרה בך"

הפסיכולוג שלי נוהג לומר את משפט המחץ הזה כל פעם כשאני מעלה את הנושא בכותלי חדרו. בתחילה עיוותי את פניי בסלידה מהקלישאה השגורה אותה דקלם פעם אחר פעם, אך עם הזמן היכרתי בנכונותה וחרטתי אותה על ליבי. קשה לעמוד על הזמן המדוייק בו החלה המלחמה, צדדים מסוימים בזיכרונותי מנתבים אותי להאמין שכבר בגילאי הפיריון נזרעו זרעי הקרב הבלתי נגמר, אך לעניינו נציין את פתיחת המערכה בפעם הראשונה בה נפגשתי עם איתן.

איתן לא היה מסוג האנשים שבחברתם נהגתי לשהות. אם כבר הפוך הדבר, על פניו לא היו שני אנשים השונים אחד מהשני כפי שהיינו. אני עודני אדם ביישן, מתבודד, נוירוטי, מתחבא בין הצללים, נטע זר בחברה שמתרבותה הוא מנוכר. מנגד איתן היה נער הפוסטר של אותה חברה, חברותי, מוקף במעריצים ובסביבת אנשים הרודפת אחרי זנבו. מסמן וי על כל קלישאה המופיעה בספר החוקים הלא כתוב של העלם הדתי לאומי האידיאלי. אלמלא הגורל שכפה עלינו להפגש, סביר שלא היינו מדברים ולו מילה אחת ביננו. הלחץ של הורי ותחושת הלא נודע מהעתיד שאפפה את סיום לימודי בתיכון הובילה אותי בלית ברירה למקום ממנו חששתי במיוחד בגלל אנשים כמו איתן: ישיבה גבוהה טרם השירות הצבאי, שבה אאלץ לשהות יום יום שעה שעה בקרב אנשים שיזכירו לי תמיד את מה שאני לא רוצה לזכור ומנסה לדחוק עמוק בתוך מעמקי התת מודע. הישיבה היא בועה בה ילדים בני שמונה עשרה שאינם יודעים דבר על החיים מדברים כיודעי כל על נושאי השעה – פוליטיקה, כלכלה פילוסופיה ומה לא. קפיטילזם או סוציאליזם, סיפוח הרשות או הפיכתה למדינה? רק כנס לחצי שעה לאכול עם ילדים אלו בחדר האוכל הישיבתי, ותקבל תשובות מנומקות לעילא ולעילא מה נכון ומה שגוי, מה פסול ומה ראוי. זאת מכיוון כשאלוהים חילק את עשרת קבי החכמה, בנדיבותו הוא חילק אותם להם בלבד, ולשאר בני התמותה לא נותר דבר.

הסיבה היחידה שמלכתחילה נוצר קשר ביני לבין איתן הייתה שלאור צירוף המקרים שנינו שובצנו באותה חברותא בגמרא לסדר צהריים. כבר בפעם הראשונה זאת הייתה נראית לי טעות ואני די בטוח שגם לו, אחרי שעה וחצי מייגעות ששנינו עושים דיאלוג כושל  בניסיון לפצח חצי עמוד של דף עמום רציתי להגיד לו שאולי נוותר ונחפש לעצמנו שותף מתאים אולם ביישנותי מנעה זאת. נפגשנו יום למחרת ושוב נקלענו לאותו מצב. רק בפעם השלישית החלה הכימיה להתממש, ובהדרגה גיליתי שנכנסתי לגן עדן, עד הגירוש. איתן היווה בשבילי הארכי-טיפוס של הפנטזיה האפלה והשנואה שרוצצה את ראשי. אנשים כדמותו לאורך כל שנות לימודי  היו מודל לקראש שהוביל לתיעובם ולשמירת מרחק. הפעם, ולראשונה בחיי, הייתי בקרבה יום יומית ומתמדת עם אדם מסוגו. במהרה כל תשוקותיי כוונו אליו. דווקא מכיוון שהייתי שונה ממנו בכל כך הרבה מובנים, בשבילו הייתי עוגן רגשי שאליו הוא יכול להחשף ולפרוק ללא חשש לשיפוטיות ולפגיעה במעמדו החברתי. כל פעם שחשף בפני עוד ועוד קשיים ומהמורות בחייו, האמפתיה ורגשות האהבה וההכלה שלי כלפיו התגברו ונתנו לו עוד שעה של הקשבה ושל תמיכה. רבים הסתכלו בעין צרה על החברות ביננו, הרי הוא בראש פירמידת ההיררכיה ואני בתחתיתה, אבל עם החברה הוא יצא לבלות, להתאמן, לטבול במעיינות ולממש את חובותיו לתדמיתו. איתי הוא היה מבצע שיחות נפש על קשיי הזוגיות עם חברתו, חרדתו שלא יתקבל לגיבוש מטכ"ל אליו התכונן וכל עניינו השעה.

יסלחו לי הרבנים, אבל הזיכרון הבלעדי שנותר לי מתקופת לימודינו – למעט המושג מיגו, נפקא מינו, ואולי שם המסכת אותה למדנו – הוא האוקסיטוצין ותחושת ההתרגשות שלוותה מכל פעם בה ישבנו אחד לצד השני ויכולתי לאחוז בכיסא עליו ישב ולרגעים ספורים לאחוז גם בו.

השיא הגיע בשבת בה התארח וישן במיטתי, שלכל נשימה אותה נשם בשנתו היטיתי אוזן ואת הריח הפירומנים אותם פיזר באוויר שאפתי בעונג רב. עם התקדמות השנה איתן נהייה מקור חיי האובססיבי והבלעדי ומחשבותיי טבעו בדמותו ובגופו. כל מילה אותה אמר נתקעה במוחי וסירבה לפנות את מקומה לכל דבר שאינו קשור ואינו מסתיים באיתן. מאות שעות, אם לא יותר, כיליתי בנדודים אין סופיים, במחשבות על החיים המשותפים שנבנה ביחד שנינו. על אף שבתוככי ידעתי את האמת המרה וקוננתי עליה, כחולה אנוש באהבה תפלה נאחזתי בכל בדל ראייה, קלושה ככל שתהייה, שיאושש את הנחתי שיש אהבה גם בצד השני, שבת זוגתו היא אשלייה, ושנטייתו האמיתית נוטה אלי ורק אלי.

לבסוף, לאחר שתם זמן האיפוק, בעוד אחת מהשיחות האין סופיות שניהלנו על קשייו עם בת זוגתו, אמרתי לו ברמיזה דקה את שעל ליבי, שאני מתקשה עם העובדה שרצוני האמיתי, מיסטר הייד שבתוך תוכי, כמה לחיבוק חם ואוהב ממגע גברי. קיוויתי שדרישתי הצנועה תתקבל בהבנה ושתמסר לי התשובה המיוחלת שהוא יענה לי ויספק לי את כל צרכי. כמובן ששקר וכזב היה הדבר, במקום החל לנגן במילותיו רקוויאם לחלומי, ובמהרה גורשתי מהגן עדן בו שהיתי לאש הגהינום. איני זוכר הרבה מדבריו מלבד שני משפטים "אם היית מעוניין באישה הייתי ממליץ לך ללכת לזונה" וגרוע מכך היה סיומו "אני מקווה שתצליח".

מאז לא דיברנו עוד, לאחר שבוע שבו התחמק מנוכחותי עזב את הישיבה באמתלה הקשורה למשפחתו. בלי שידעו את הסיבה האמינו כולם שאני הוא הגורם למחדל, וכעסו שדווקא האני העלוב נשארתי והוא המוצלח עזב. את מקום האהבה  תפס הכאב, הצער, השנאה והתיעוב. כל אזכור של דמותו צרב אותי בכאבים עזים שהיו עלולים להמשך לימים ושבועות. הייתי נרקומן בקריז תמידי המשווע למנה שתמלא את החלל בו נותרתי. הבנתי מה הפסדתי וגרוע מכך מה עלי לעשות כדי להפטר מרוחו. ייתכן שלולא פחדנותי המחשבות האובדניות שהציפו את מוחי היו נהיות בנות מימוש. ידעתי שרק בכך שאפגע בעצמי, אצליח לפגוע גם בו.

עם השנים פחת הכאב. כששמעתי שהתחתן עם חברתו מתקופת הישיבה, לא עמדתי בפיתוי וחיפשתי בפייסבוק תמונות מהמאורע והכאב חזר במידה מה. אך בשביעי באוקטובר נגמרה בפתאומיות מלחמתי הפנימית.

למרבה האירוניה, מבין שנינו לא אני זה שמצאתי את מותי בטרם עת כפי שחשבתי שיהיה גורלי. המלחמה הגדולה לקחה את חיי איתן והפכה אותו להיסטוריה ולעבר. לא אנו בחרנו במלחמה זאת, והמלחמה בחרה באיתן להיות אחד מקורבנותיה. דמעות רבות הזלתי בעקבותיו לאורך השנים, אך כששמעתי את הבשורה הן לא זלגו. נדמתי, בלי כעס, בלי אהבה בלי שנאה ובלי שמחה. ברגע זה החלטתי שהגיע העת לסיים את מלחמתי הפנימית, והגיע העת לתקן את מה שהרסה והחריבה לאורך השנים. הגיע הזמן גם לסלוח על מה שהיה ולאחות את השברים. איתן כבר לא ישוב לחיי ולא יעורר בי את הקנאה ואת הצער אותם עורר תמידית. עכשיו, כשאיננו, בשלה השעה שאת החלל שהותיר תתפוס אהבת אמת.

מהשביעי באוקטובר החלטתי לבחור בחיים, בשבילי בעיקר, ובמידה מה, גם בשביל איתן. 

אנחנו צריכות להיראות

אנחנו קהילה חזקה שגדלה מיום ליום, ולא נופלת. אנחנו נהפוך את העולם שלנו ליותר טוב.
אנחנו ננצח.

קרא עוד »

אז כן – אני הומו, הפתעה!

אז כן – אני הומו, הפתעה!
ולא – לא מדובר במתיחת 1 באפריל סופר מאוחרת ואין לי חוש הומור כזה גרוע.

קרא עוד »

הרודפים אותנו? שבו בפינה בבקשה, עם הפנים לקיר

יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.

קרא עוד »

זו הבשורה?

גדלתי על ברכי הציונות הדתית. אני מאמין גדול בערכיה, משוכנע שיש שם אמת גדולה, רחבה ומאירה. יש שם חיבור מפרה בין תורה וחיים, בין חומר ורוח, בין ערכי הנצח להוויה המתחדשת.

קרא עוד »

שתפו את המאמר