כיצד ההלכה היהודית מתייחסת להומוסקסואליות? ליברלים חילונים תובעים לפרש את ההלכה, כך שהאיסור על יחסים הומוסקסואלים הוא כמו האיסור על חילול שבת. כשם שאין מפלים מחללי שבת, כך אין להפלות להט"בים. אלא מאי? הפירוש הזה של ההלכה אולי מספק פירוש להלכה, ששומר על כמעט מאה אחוז מהאינטרסים של ההומואים החילונים, אך הוא מאמלל הומואים דתיים וקורע נפשם בקרבם. זהו גם פירוש שגוי.
התורה אכן אוסרת על משכב זכר ומאיימת בענישה חמורה על העוברים על האיסור. אך, כידוע, מקורות ההלכה אינם מתמצים בתורה שבכתב. יבוא המקראיסט ויטען, ש"עין תחת עין" כפשוטו, אך הבקיא בהלכה יודע, שעין תחת עין, ממון. הרבה פעמים, התנ"ך, בלי התורה שבעל פה, הוא ספר ברברי. התורה שבעל פה מעבירה אותו הומניזציה. היא, למשל, מנטרלת את מה שהובן כציווי על מחיית עמלק. זוהי שאלה, עד כמה שיקול דעת יש לפרשן? עד כמה הפרשנות של חז"ל קרובה להיות יצירה עצמאית. במקרה של "עין תחת עין", הגאון מוילנא מסביר, שהלכה עוקרת מקרא. לאמור, מדובר כאן בהלכה שנקבעה בניגוד למקרא. הוא אינו מכחיש את המעשה היוצר. הרבנים בדורות האחרונים שכחו שלא רק שיש להם כלים פרשניים להומניזציה של היהדות, אלא שההלכה אף מחייבת אותם לנהוג כן. כך, למשל, נקבע, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. כך, למשל, נאמר, שלא חרבה ירושלים, אלא מפני שדנו בה דין אמת. התלמוד תוהה, אז מה הם היו צריכים לדון במקום דין אמת: דין שודדים? הוא משיב: דין אמת לאמיתו.
למעשה, ההומניזציה של איסור משכב זכר החלה עוד בתלמוד, שם נקבע כי לא נחשדו ישראל על משכב זכר. הרמב"ם, גדול הפוסקים, קובע כך להלכה.
כיצד יש לקרוא את אותה אימרה תלמודית, שלא נחשדו ישראל על משכב זכר? ישעיהו ליבוביץ' קרא אותה ואת השפעתה בביקורתיות, כך שפוסקי ההלכה מתעלמים מהומוסקסואליות, ועל כן מסרבים לדון בשאלות הלכתיות הצצות בעקבותיה. ההלכה מתכחשת לעצם קיומם. אפשר לקרוא את דברי התלמוד כשקולים לדברי אחמדיניג'אד, שאין הומואים באיראן. אבל, להווה ידוע, שיש הומואים בישראל. אבל, התלמוד למעשה אינו קובע קביעה עובדתית שאין, אלא קביעה משפטית. הוא קובע, שלא נחשדו ישראל על משכב זכר. יש כאן מעין פיקציה הלכתית: גם אם יש "משכב זכר", אין הוא נתפש כמשכב זכר מבחינת ההלכה. מה שמובן ביומיום כמשכב זכר, קרי יחסים הומוסקסואלים, אינו עולה כדי משכב זכר, שכן "לא נחשדו ישראל על משכב זכר".
התלמוד אומר על בן סורר ומורה, שלא היה ולא יהיה, אלא רק בא ללמדך הלכה. התלמוד מפרש את בן סורר ומורה כמצב היפותטי שלא יקרה לעולם. הוא וריאנט תיאורטי שהתורה קבעה כדי לאפשר לך ללמוד ולקבל שכר. אני מציע לקרוא כך גם את דברי התלמוד על משכב זכר: משכב זכר הוא וריאנט תיאורטי שלא יכול להתקיים בפועל. כשם שמנקודת מבטו של הביולוג יחסי מין הומוסקסואלים אינם בגדר "הזדווגות", כך גם מנקודת מבטו של איש ההלכה יחסי מין הומוסקסואלים אינם בגדר "משכב זכר". יחסי מין הומוסקסואלים אינם משכב זכר, ולכן האיסור הזה אינו נוגע אליהם. זהו איסור תיאורטי, שבלתי אפשרי לעבור עליו. הקריאה הזו גם מתחזקת לאור עקרונות הלכתיים פרשניים, דוגמת "כבוד הבריות" או "דין אמת לאמיתו".
פורסם במקור ב"קולך"
