כמו שצ’אט ג’י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב”התקופה” את המסה “כה אהבו חכמינו”, שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: “יופיך לנשים”, שאותו ניתן להבין בקלות כ”אתה יפה כמו בחורה” פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ”חשבתי שאתה אישה”, כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה “חז”ל”, תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר.

5 שנים אחרי שנתתי בפעם הראשונה לאמת לצאת לי מבין השפתיים, ו-4 וחצי שנים אחרי שהכרתי את מי שילווה אותי ביתר מסע היציאה, ובעוד הרבה מסעות בעתיד ב״ה, ומעניק לי אושר שלא הייתי יכול אפילו לחלום עליו מתוך הארון – החלום הזה הפך למשאלה ולציפייה כמעט הכי גדולה שלי. שני רק למשפחה שאני כבר מת להקים איתו.

נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.

יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.

אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת | יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה

אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.

כלומר, לא דברים שנויים במחלוקת, פשוט דברים רעים. התשובה, אני מקווה בכל אופן, היא אף אחד, אף אחד לא בעד מה שרע וכולנו מנסים לצדד בטוב. ובכן, ניתן להסיק מכאן שלהיות בעד מה שטוב ולהתנגד לרע זה דבר משותף (כמעט) לכל האנושות – ולכן זה לא אומר הרבה. אני מציע לעשות את אותו התרגיל עם הומופובים. כמה ממכם בעד טיפולי המרה?

ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

מאמר זה הוא צפירת הרגעה בכל חלקי הדיגיטל שלנו. במידה ובמהלך קריאת שורות אלה יתרחש אירוע איומי ממשי תשמע צפירה כפולה מיד לאחר מכן.

והייתה פעם מערכת בחירות אחת שבה זהבה גלאון רפררה לנאום הסוטים וקבעה נחרצות: "זה או אנחנו או הם". הדיכוטומיה הכוזבת הזו מסוכנת הרבה יותר ממה שהיא נראית במבט ראשון.

במסגרת שבוע המודעות לא-מיניות שחל השבוע, אוריה בן ברית מותיקי חברותא משתף

"יצאת כבר מהארון?
כמה כבר יודעים?
והמשפחה שלך בסדר עם זה? איך החברים קיבלו?"
(כל העולם, שם שם)

לרגל יום הנראות הביסקסואלי ג'ייסון גרינספן משתף:
אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שיצאתי מהארון לא פגשתי ביסקסואל דתי אחר. ומהסיבה הזאת, אני מתעקש לדבר על נראות ביסית.

אני לא מתכוונת לצאת כאן באמרות חז"ל על "מה ששנוא עליך" או "ואהבת לרעך כמוך". אני מרגישה שכל כך התרחקנו מהערכים הבסיסיים שחז"ל דיברו עליהם, עד שאמירות כאלה הן בבחינת כוסות רוח למת.

לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".

פעם חשבתי שלאבא זה הדבר הכי נורא בעולם. אבל עכשיו, זה אצלי וזה הבן שלי. וזה לגמרי בסדר.

שנים פחדתי לגלות שאני לא מספיק "גבר". כשהייתי ילד אהבתי ללבוש שמלות, לשחק תיאטרון (בבית), לעצב את החדר ועוד כל מיני התנהגויות שיש מי שראה כמתאימות ל"נשים" ואני הפנמתי את המסר הזה. בד בבד גם שיחקתי כדורגל ואהבתי מאוד את מה שיוחס כמתאים ל"גברים". עם זאת המסר שאני "נשי" היה חזק והשאיר בי חותם.

בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול.

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.

אז כן – אני הומו, הפתעה!
ולא – לא מדובר במתיחת 1 באפריל סופר מאוחרת ואין לי חוש הומור כזה גרוע.

"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.

לאחר הרבה שאלות מהרבה מכרים/ות, חברות/ים ובנות/י משפחה, ושנים ארוכות אחרי שחשבתי שהדברים האלה כבר ברורים לכולן/ם, אני מציע תשובות לשאלות:
למה צריך בכלל מצעד? ועוד בירושלים?

כדתי, חשוב לי להגיד שרובנו לא כאלה.
רובנו מאמין שלהיות דתי זה קודם כל ״ואהבת לרעך כמוך״ (גם זה בפרשת ״קדושים״ כבוד הרב).
רובנו סולד משנאת אחים, וזוכר על מה חרב הבית ומה הביא אותנו לגלות.
להיות דתי זה מורשת, מצוות בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, או לתלמידו.
זה לסור מרע, לעשות טוב, לרדוף רק אחר השלום, ולהאמין בצדק. גם אם הוא לא תמיד נראה לעין.
זה לקדש את היופי שבכל פלא בריאה – גם אם אנחנו לא מבינים אותו, והוא לא מסתדר לנו עם תפיסות מיושנות.

לכבוד היום הבינלאומי לניראות טרנסית שחל היום, ל', חבר בקבוצה של ארגון חברותא משתף ברגשות ובמורכבויות של להיות טרנס ל' פעיל חברותא אל תסתכל בקנקן

גם לנו זה קרה…
הכל התחיל, איך לא, בשבת חברותא, אי שם לפני 9 שנים בגוש עציון. דווקא אז, לא קרה כלום וכל אחד המשיך בחייו.
אבל חייב להיות סוף טוב, אז רצה הגורל ויצאנו כעבור 3 שנים לטיול פסח של…חברותא. וכן, שם כבר נוצר הקליק ומאז הכל התגלגל…

הפרסומת החדשה של דוריטוס מציגה את המובן מאליו – יש כל מיני סוגים של משפחות ולכל המשפחות מגיע להיות משפחות. האמירה הזו גררה אחריה סערה ברשת, קריאות לחרם והגדיל לעשות סגן ראש עיריית ירושלים שקבע שעל זה תלויה הבריאות הנפשית של הדורות הבאים.
בנקודה הזו אני מוכרח לשאול: מה כל כך מעצבן אותם? למה המציאות

הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.

תמיד שואלים אותנו, את דני ואותי, מי האבא של אוליבר. כלומר, לרוב הם שואלים אותנו יותר בנימוס – מי האבא הביולוגי?

בשנת 2002 הרחוקה, ישי מאיר ואני, ניהלנו יחד את הפורום "גייז דתיים" באתר "ואללה". בהתחלה עשינו זאת מתוך חיפוש נואש וכדי להבין, האם אנחנו בודדים בעולם. ודי מהר התברר שיש עוד הרבה אנשים כמונו, בכל המגזרים של החברה הדתית ואת חווייתם ניתן לתאר- בגדול- כסבל בל יתואר.

מה זה טיפולי המרה? מה קורה בטיפולים האלה? אילו טיפולי המרה מתרחשים בישראל? הפודקאסט "אלוהים לובשת פראדה" עוסק בפרשת השבוע ובמגדר. בשבוע הזה, פרשת יתרו

בשבת האחרונה פרסמה שרון רוטר טור דעה על קרוב משפחה שלה (מצורף למטה, מוזמנים ומוזמנות לקרוא). כאיש מדע, ביולוג וגנטיקאי אני ממש מרגיש צורך לענות על הטיעונים שלה שמלאים בחוסר ידע ובהבנה בעניין.

גל אלפר, מנחה קבוצת הקשת הסרוגה של חברותא בחיפה, משתף בכאן מקשיבים בסיפורו האישי, שהתחיל בקונפליקט והסתיים בחיבור, בין שתי הזהויות – הלהט"בית והדתית.

גל אלפר, מנחה קבוצת הקשת הסרוגה של חברותא בחיפה, משתף בסיפורו האישי, שהתחיל בקונפליקט והסתיים בחיבור, בין שתי הזהויות – הלהט"בית והדתית.

בחג השבועות האחרון, העברתי שיעור בשירה חדשה על קריאות קוויריות במקרא ובחז"ל. כפי שפתחתי שם, המטרה שלי בקריאה קווירית היא לא להגיד אמת מוחלטת אלא

אורית נבון אני חושבת על הזוג הלהט"בי שהגיע להתארח בשבת וגילה צמיגים מנוקבים, אני חושבת על אלה שהגיבו – 'נו למה הם ציפו, להגיע ליישוב

זיו מולד לפעמים אמא שלי שואלת אותי אם הכל בסדר משום מקום ולעיתים רבות מדי זה כשהיא שומעת על מקרה התאבדות בקהילה שאף פעם לא

הגיע הזמן לשיח שפוי על זוגיות, אהבה והקמת בית – בקהילה שלנו. שי ברמסון כותב במדור חדש על המילה הכי בנאלית שמשום מה הפכה להכי

מיכל ורדיגר תארו לכם שהייתם טרנסג'נדרים בשנה האחרונה נכנסו לחיי סיפורים ש39 שנים קודם לכן הצליחו לחמוק מפני. ומאז שהם נכנסו לחיי אני לא פעם

כל הדברים היפים באמתמתגלים בזמנםהאיטי, הבלתי מתחשבהאוהבהפועם בקצבו של הלב-דניאלה ספקטור שתקועה לי בראש חודש הגאווה הזה עד כה הספיק להיות גדוש כל דרמה לטוב

אין הכוונה לאיש עצמו, אלא לצורך הקיומי לצאת נגד אקסיומה רווחת ולגרוף בדרך אגב מחיאות כפיים ומאמרים מלאי הלל על "האומץ". אתמול התפרסם מכתבו של

יש ימים שמשתבשים לך בצורה שאתה לא מבין איך זה קרה. אתמול היה יום כזה, מוזר, שנגמר בדרך שלעולם לא הייתי מנחש שאפשרית. אבל הוא

היי בצלאל סמוטריץ' רציתי לחוד לך חידה: אתה מזהה איפה צולמה התמונה הזו? אתן לך רמז: מזרח גוש עציון. אם תשאל את עצמך בצלאלוש מה

הייתי מחכה שכולם יירדמו.ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות, ונפלט לחסדי הרחוב.עפולה ב-1 בלילה זה בית קברות.אין כלב

אם הייתם אומרים ליוחאי הצעיר, ירושלמי, דתי ועמוק בארון, שכעבור כמה שנים יגדל להיות מלכת דראג שמלמדת הלכות ומושגים על חגי ישראל – סביר להניח

לפני שנתיים בדיוק, בתחילת חודש הגאווה החגיגי (יובל לסטונוול!), מינה רה"מ נתניהו את השר ההומו המוצהר הראשון בתולדות המדינה. באותה ממשלת ימין ישבו המפלגות הדתיות

"למה דווקא ירושלים? סתם להכעיס?", "גייז כבר בכל מקום, בשביל מה מצעד?", ו"למה להוציא את חדר המיטות החוצה?" היו האמירות ששמעתי שגרמו לי להתניע את

ביום חמישי (כ"ג סיוון, 3.6) יתקיים מצעד הגאווה והסובלנות 2021 בירושלים וגם השנה אני מתכנן לבוא. מצעד הגאווה הירושלמי הוא מופת של סובלנות והכלה. בשונה

רציתי לכתוב על איך הדרך שבה אנחנו מספרים את עצמנו לאוכלוסייה הסטרייטית יכולה לפגוע בנו, על זה שאנחנו נכנעים לסט סיפורים מוסכם – לא רדיקלי

בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד', כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב"ה.

גם אני גדלתי במקום שבזכותו הפך התנ״ך להיות הדרך שלי לדבר על עצמי, ולהגיד משהו על העולם שלנו. הפרספקטיבה שסיפורי התנ״ך מעניקים לנו על אנושיות, אהבה וחמלה (וכן, גם רשעות ואטימות) בעולם של היום, היא מתנה גדולה ויש שיאמרו – דרך חיים.

עכשיו כשפסח נגמר אני יכול להגיד שעשיתי יציאת מצרים פרטית משלי. ניקיתי כל פיסת חמץ מהלב, ואני מוכן לשלב הבא. לכל חג ביהדות יש סימן משלו, משהו ללמוד ממנו. הפסח הזה, בערב חג שני של פסח, רגע לפני קריעת ים סוף, ישבנו- עידן, הבנזוג שלי, רועי- חבר שהוא יאחתי על מלא ואני- ויצאנו ביחד ממצרים, כל אחד משלו וכולנו יחדיו.

היום, ה-31 למרץ, מצוין יום הנראות הטרנסי. לרגל היום, פעיל חברותא, אמתי מינצר, ניהל שיחה עם אורלי בינה מלכה קורן, נערה טרנס א-בינארי, תלמיד כיתה

לא תכננתי לכתוב, הספיק לי בנתיים להתווכח עם השלטים שלך בכל רחבי הישוב תוך כדי ריצות הבוקר שלי , אבל הבוקר השלטים נעלמו והמילים מתפרצות לי החוצה, מבקשות להשמיע קול , קול של רבות ורבים שפגשתי בשנים האחרונות במסגרת תפקידיי ועיסוקיי.

בסוף השבוע האחרון פורסם ראיון חג עם הרב יגאל לוינשטיין, במסגרת העלון "עולם קטן" שמחולק חינם בבתי הכנסת. לוינשטיין מבהיר שם שמעולם *לא התנצל* על כך שכינה את ההומואים "סוטים", הרי הם "אנומליה מוחלטת", טרור תרבותי, יאדה יאדה יאדה. עכשיו, אלוהים עדי שאני מעדיף לאכול גפילטע פיש עד יום מותי מאשר להגיב שוב ללוינשטיין ודומיו, אבל בפראפראזה על דבריו נגד להט"בים: אם הוא היה עושה בביתו את מה שהוא עושה, לא הייתי אומר מילה. הבעיה היא שנותנים לו במה, ולכן צריך לצאת למאבק נגדו.

כשרציתי לגייר את הילדים, לא יכולנו לעשות את זה בארץ. אף בית דין אורתודוכסי פה לא סמך עליי שאגדל ילדים יהודים. מצאנו בית דין אורתודוכסי בניו-יורק, ותוך כדי שאנחנו מתכננים טיסה עם שני תינוקות ושמונה מאות מזוודות על פני חצי יבשת, אדם שאל אותי: בשביל מי אתה עושה את זה? מי הקהילה שלך? שלושה רבנים שמעולם לא פגשת באפר-ווסט-סייד?

מה יעשה אדם הרוצה לרסן את מערכת המשפט, להעלות את המיסוי על עשירים, להנהיג את שיטת השוברים במערכת החינוך, לתת לכל אדם תחת שלטון ישראל זכות הצבעה לפרלמנט, אך למסד בחוק את זהותה התרבותית היהודית העברית של המדינה, כך שהיא תתמוך כלכלית במוסדות תרבותיים תורניים בלי קשר לחלקם באוכלוסייה של יהודים שומרי מצוות? היש לאדם כזה מפלגה להצביע לה? בעייתו שלו ובעייתו של הלהט"ב הדתי אינן שונות מבחינה פוליטית כלל וכלל

המילה הגדולה הזו, האירוע הגדול והיקר הזה. עזבו רגע מאבקים, הכרה מהמדינה, הפלות של הצעות חוק לברית זוגיות וחתימה ברבנות. לא מה זה אומר לאנשים אחרים, אלא מה זה אומר בשבילנו-הומואים בחיים קהילתיים דתיים ומוקפים סטרייטים, לא עלינו.

קראתם את "עולם קטן" של שבת תצווה? לא?? לא הפסדתם. באובססיה החולנית של מערכת העלון לקהילה הגאה ולכל דבר להט"בי, החליטו לפרסם שם כתבת שער

איך להט"בים דתיים מעיזים לדרוש להיות חלק אינטגרלי מכל קהילה דתית שקיימת, ואיך הם מעיזים להשלים עם העובדה שרבש"ע ברא אותם כמו שצריך, יצירה נאה ושלמה? אולי כי זה לא טעות ולא ניסיון? | דעה

על החיים כנער דתי בארון, על ההורים שעד היום לא מקבלים, למה אולי לא ימשיך להנחות מפגשים בירושלים ואיך כל זה קשור לברוקולי? אופיר ארבל,

רגע לפני יום כיפור, אימרי קלמן, האיש שהוביל את חיי הלילה הגאים של ישראל, נטש הכל והחל לחבוש כיפה, לשמור שבת וכשרות. מי שהקים וניהל את ה"כולי עלמא" וה"שפגאט", הרים אינספור מסיבות בדרעק, מי ששימש כיו"ר האגודה למען הלהטב בישראל וחלם להיות יו"ר מרצ, עושה חשבון נפש מעמיק, בלי הנחות. על האבא והסבא שיצאו מהארון עוד לפני שהבין שהוא גיי, האחות שנפטרה בפתאומיות, הפניית הגב וההתעלמות של הקהילה הגאה וחייו החדשים כאדם מאמין, בגאווה, בלי להתנצל.

היום, ה-23 לספטמבר, הוא יום הנראות הביסקסואלית. לרגל היום, אמתי מינצר, הכותב לחברותא, ניהל שיחה עם שני פעילים ביסים מהקהילה הדתית הגאה. הנפשות הפועלות הן ג'ייסון גרינספן, מנחה הקבוצה של חברותא בגוש עציון, מדריך בבית המדרש של איגי וסטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומיכל שינברג (הידועה בתור "מיכל האדמינית"), ירושלמית, ביסית, ומאמינה שכל השוקולדים טובים.

על הקשר שלו היום עם הדת: ״אני עדיין מאוד מחובר לעולם הדתי והרוחני״ • על טיפולי המרה שחווה: ״יש שם אנשים שבורחים מעצמם. ממש שונאים

קשיים אישיים ודיסוננסים זהותיים נתפסו בעבורי כחובה דתית. חשבתי שעל מנת לא להפוך את הדתיות שלי לפלסטר ליברלי, אני חייב להמשיך לתפוס בדעות שצרמו והפריעו לי. לא רציתי "לפתור" את השאלה הלהט"בית או הפמיניסטית. פתרון היה בעבורי השטחה, רידוד של המורכבות הקיימת.

הוא דתי, אני חילוני, ביחד מצאנו שביל משותף

אני ואלוהים: "אני דתי. אף פעם לא היתה לי בעיה. אני באמת ובתמים מאמין שהבעיה היא לא בדת, אלא עם הדתיים. אני לא רואה שיש קונפליקט בין גאווה לבין התורה. לא כל המצוות וכל האיסורים קשורים אל כל אדם, כמו שהלכות שחיטה לא רלוונטיות לצמחוני.

כאן ולא שם: "עליתי לבד. בין התיכון לקולג' באתי לשנה אחת ללמוד בישיבה. זה משהו שהרבה אמריקאים עושים אחרי תיכון. כשהסתיימה השנה, החלטתי להישאר. אני מרגיש ממש מחובר לכאן, שאני רוצה להיות פה. קשה לי להסביר את ההרגשה. אני אוהב את הישראליות: מצד אחד היא לחוצה, אנשים ממהרים מאוד ברחוב, דוחפים כשעולים לרכבת, מצד שני יש גם רוגע, של 'תזרום אחי, הכל יהיה בסדר'".

"יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי"

"יצאתי מהארון בגיל 10. בגיל 22 התחתנתי עם סטרייטית שידעה שאני הומו. סיפרתי לה כבר בדייט הראשון"

"הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אתה מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה… לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו"

"אני 3 וחצי שנים בזוגיות עם בחור שהוא גם דתי ועדין בארון. המשפחה שלי מכירה אותו. המשפחה שלו עדין לא מכירה אותי".

ראיון עם יוסל'ה זיו דראג קווין ירושלמי במסגרת המגזין מעת לעט

ראיון עם אלי זוין במסגרת המגזין מעת לעט

מתי ידעתי: "ידעתי שאני נמשך לגברים, לשים לב לזה, באיזור גיל 14. בעצם, היום בהסתכלות אחורה, אני זוכר שכבר בגיל 7 צפיתי בשיר ששלחנו לאירוויזיון 92', של דפנה דקל, "זה רק ספורט". אני ממש זוכר שהסתכלתי על ההעמדה של השיר, מהופנט, על הבחור שהיה לשמאלה, בחולצה ירוקה. אני לא יודע אם זה היה הרגע הראשון אבל זה רגע שאני זוכר בוודאות.

מתי ידעתי: "יש לי זיכרונות מגילאים מאוד מוקדמים, גיל שלוש, אבל באיזור כיתה ט' הבנתי שאני הומו, בכיתה י"ב זה חלחל סופית. לא היו לי התלבטויות או ספקות שזה מי שאני. ברגע שהבנתי שאני הומו, חיבקתי את עצמי. לא היה אז אינטרנט. אפילו הספרים שעסקו בנושא והגיעו לאלון שבות – צונזרו. בסדרה פלורנטין זו היתה הפעם הראשונה שראיתי הומו".