אתמול כתב יאיר שרקי ברגישות ובאומץ רב שהוא ״אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא״, ומאז הוא זוכה לתמיכה נרחבת ומרגשת. אלא שכל התמיכה שבעולם (כולל הפוסט הזה) לא תשכך את הצער הגדול, מקור הרעדה אותה תיאר שרקי בפתח דבריו.
שלוש פעמים הזכיר שרקי את הצער: ״צער אבי ואמי הטובים והאהובים מאוד״; ״צער המקום שבו גדלתי ואותו אני אוהב״, וגם כתב שהאמת אותה חשף ״מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאוד ושהם אוהבים אותי״.
המורכבות העדינה בפוסט של שרקי אינה טמונה באהבת בנים לצד אהבת האל. כפי שהוא עצמו חש, ״זה לא סותר וזה גם לא חדש״. המורכבות העדינה, המרגשת והכואבת, היא במצב הבלתי-אפשרי, טראגי ממש, של אהבה וכאב שכרוכים אלו באלו מבלי יכולת להתירם.
זאת יודע כל מי שגדל בבית אוהב וחם, ובד בבד הרגיש כיצד פער הולך וגדל בין הבית האוהב ובין מה שמתחולל בקרבו פנימה. ההורים, תהא הסיבה אשר תהא, מתקשים להכיל – בטח שלא לשמוח – מצב של חזרה בשאלה, או יציאה מהארון, או שינוי פוליטי. אולי זו אמונה דתית עמוקה, מסורת, הרגל, קושי נפשי. אין זה משנה כל כך, שכן בשורה התחתונה הילד יודע: אבא ואמא אוהבים אותי, אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא מצידו אוהב אותם אף הוא, יותר מכל דבר אחר. והוא גם יודע: תמיד אשאר הילד האהוב שלהם, אבל הצער, געוואלד, כמה שהוא יהיה גדול.
תראו, ההורים שלי אהבו אותי ואוהבים אותי. אהבה טוטלית, שורפת ממש. וגם אני אוהב אותם. אך אלו אותם הורים שבטוחים ומאמינים שדרך ההלכה אינה רק טובה עבורם אלא היא טובה נקודה. ודווקא משום שהם אוהבים אותי הם רוצים עבורי את הטוב ביותר בעולם, את דרך ההלכה. הם בטוחים שכל מיני נסיבות חיצוניות, אולי אפילו מטופשות, ׳דחפו׳ אותי מחוץ לעולם הדתי.
תראו, זה לא רק עניין של הורים דתיים מול ילד שיצא בשאלה. זה יכול להיות גם ילד שחוזר בתשובה, או בוחר בכל דרך שהיא שונה בתכלית, מבחינה מהותית, נוקבת עד תהום, מזו של ההורים.
הטראגיות קשורה בכך שאני מוכן לעשות הכל כדי שלא לצער את ההורים שלי, ואני רוצה להיות הכי קרוב שאפשר אליהם. אבל כדי ש׳מורדי׳ יוכל לעשות הכל, צריך שיהיה ׳מורדי׳. ואת הזהות היסודית, הפנימית, העוגנים של חיי – את כל אלו לא אוכל לשנות באופן מלאכותי רק בשביל לשמח את ההורים. אם אעשה זאת, אנבול. יהיה זה קרבן של ה׳אני׳, ובסופו של דבר לאף אחד לא תצמח מכך שמחה ואהבה.
כן, אפשר להסתיר שנים, אבל בסוף – כמו שיאיר החכם כתב – כבר ״אין כוח לידום״. אין מוצא. והרגע הזה של ההבשלה, הוא כמו לידה מחודשת, וכמה שזה משמח, וכמה שזה כואב. וכמה חרדה וכמה רעדה יש בזה. וכעת, ככל שמדברים על יאיר שרקי, וכותבים עליו ומחזקים אותו, כך הוא חרד לאבא ולאמא. כך הוא חרד שלא ייפגעו, שלא ייבהלו, שלא יצטערו. הוא מרגיש שאולי לא מבינים באמת את המקום שלו, אבל זה לא סותר את האהבה שהוא מקבל ושהוא חש כלפיהם. הוא יודע שהוא עושה את הדבר הנכון, ואין דרך אחרת, וכעת גם אין דרך חזרה. אבל מה עושים כשהדבר הנכון הוא גם הדבר המכאיב לקרובים ביותר?
עושים את הדבר הנכון. כותבים. מספרים. ברגישות, בבהירות גדולה שלא יהיה ספק (זו הלידה שמתרחשת עתה, הנפש שפתאום רווח לה), ובחרדה רבה. כדבריו היפים של רב אדא בר מתנה בשם רבה, ״במקום גילה שם תהא רעדה״.
יודע האדם: כמה הייתי רוצה להמשיך להאמין בזה או בזה, כמה הייתי שמח אם הכל היה שונה. כך הוריי היו ממשיכים להיות מאושרים, היינו קרובים יותר, ובעיקר, הייתי נפטר מהמועקה הגדולה שרובצת בינינו כעת. יודע האדם: כמה הייתי רוצה להימשך לזה או לזה, להקים משפחה כזאת או כזאת. אבל חי נפשי, זוהי משיכתי המינית, זוהי משיכתי הרוחנית, זוהי תפיסתי הפוליטית. זהו חלק בלתי נפרד ממי שאני, מהקיום שלי, מהביטוי שלי.
התהום נפערת, אבל חוט מאיר של חסד משוך עליה. האוהבים הכואבים יגלו במהרה איך בהליכה זהירה ואוהבת אפשר לגשר על התהום בכל מיני דרכים, לרוב לרגעים ספורים, נוגעים לא נוגעים. אוהבים תמיד. כואבים תמיד.
[וכמי שמכיר את יאיר, נותר לי רק לקנא במי שיזכו בו כבן זוג וכאבא].
