חנניה בן שמעון

בשבוע שחלף, התפרסם בערוץ 7 מאמר נוסף מבית המדרש של מפלגת נעם, אחד מיני רבים.

המילים היו מוכרות, את חרחור המלחמה כבר הרגשתי בעבר ואת סיפורי הקונספירציה כבר שמעתי אלף פעם. כעסתי, אבל כעצת חבר – לא בזבזתי עליו אנרגיה.

ובכל זאת, יומיים לאחר מכן נחשפתי לעוד סיפור חיים קשה ומסובך לאין שיעור של בחור צעיר, שהזכיר לי מה כל כך עצבן אותי במאמר, ולמה דווקא כן חשוב לבזבז אנרגיה ולענות לו.

לא כבדיקת עובדות קלאסית – אלא בתור "האויב".

למה "אויב"? כי במאמר קורא הכותב "למלחמה באויב", ומי הוא "האויב"? הם לא אותם "מסכנים ואומללים" הוא מיהר להבהיר, אלא הם "אלו שלקחו על עצמם לקבור את כל אותם האומללים בתוך אותן הנטיות ובתוך אותם הסיבוכים הקשים, והכול כחלק ממלחמת תרבות הנעשית על גבם של אותם אחים אהובים".

זמן לשעת סיפור, מור"ק ממה שמסתבר שהוא שדה הקרב.

בתחילת כיתה יא' יצאתי מהארון בפני היועץ של הישיבה, שעות רבות במהלך השנתיים הבאות ישבנו ודיברנו, לא הסכמנו על הרבה דברים אבל תמיד השיח היה מכבד.

לקראת סוף כיתה יב, החלטתי לבקש ממנו בקשה אישית-"אני לא מבקש לחנך אותך לערכים שונים" פתחתי את הפגישה, "אלא לבקש שיח שונה במסדרונות הישיבה".

בגרון חנוק תיארתי לו את התחושות שעוברות על הומו במסדרונות הישיבה, כאשר לא תעבור דקה מבלי שישמע "יא הומו" אקראי שמישהו צעק לחבר שלו.

עם דמעות בעיניים סיפרתי לו מה מרגיש מי ששומע כמה רע ונורא זה להיות להט"ב במגוון מקרים ומפי ארגונים כגון "אמא+אבא=משפחה", שהגיעו פעמיים בשירים ובמחולות לישיבה.

"השיח הזה חורץ דיני נפשות" קבעתי, "אתם לא חייבים לחשוב כמוני בנושא אבל גם לא חייבים להשתמש בשפה הזו כדי להתנהל מולו", סיכמתי.

ובהקבלה אל שדה הקרב המודרני – אותם "מסכנים ואומללים" שתוארו במאמר, אכן מסכנים ואומללים, אבל לא בגלל שהקהילה הלהט"בית "קוברת אותם בסיבוכים הקשים", אלא בגלל שהסביבה שלהם עושה את זה.

ההורים שלהם מכחישים אותם, אחים שלהם נוזפים בהם להשתנות, חברים שלהם משתמשים בהם כקללה הנפוצה ביותר והם מפחדים עד מוות שלא ישאר להם בית וחברים, אם יתגלה שהם להט"בים.

ואני? אני לא מנסה "לקבור את האומללים בנטיות" אני הוא שמנסה לעזור לאותם אנשים שלא לשקוע בדיכאון וללכת לאיבוד בו, אני וחבריי הם אלו שמנסים להציל מטביעה חיי אדם בזמן שאנשים אחרים דוחפים את הראש שלהם חזרה אל מתחת למים, אני וחבריי וכל הקהילה הלהט"בית הם האנשים הטובים שנמצאים באמצע הדרך, וכמו עם היועץ מהישיבה, לא מנסים לחנך לערכים שונים – אלא להציע נווה מדבר, למי שבעזרת עשרות מאמרים ומאות קללות במסדרון, נשלח חסר כל למסע במדבר.

ובכל זאת, אם יש מי שמתעקש שאני הוא "האויב" ושאנחנו "במלחמה", אז כדאי שניישר קו – זו לא מלחמת תרבות, זו מלחמה על החיים.

ואנחנו ברוך ה', מנצחים בה.

הכותב הוא פעיל חברותא, תושב מעלה אדומים בן 22, יו"ר נוער הבית היהודי ויו"ר נוער הריבונות לשעבר, בוגר הישיבה התיכונית בני עקיבא בית אל

המאמר עלה גם במדור הדעות של ערוץ 7 כמאמר תגובה.