יהונתן רוסן ממן
כשעזבתי את הישיבה לפני ארבע שנים וחצי, מתוך מחלוקת שלא לשם שמים (ויש שגורסים, בשם הקוצקער, שעוונות מסוימים בין אדם לחבירו נובעים *רק* מכך שאדם פועל, בעוונותיו, לשם שמים. כך או כך לא אני נחלקתי מן הכלל. הכלל הצביע ברגליים יפה מאוד על מי שנחלק ממנו), כשעזבתי את הישיבה אמר לי אחד הר"מים: "אני חושב שהישיבה חייבת לך תודה גדולה, ואנחנו צריכים להשתדל שמישהו מראשיה יגיד את התודה הזו". אני הבהרתי, מצדי, שלא התודה חשובה לי אלא שיתוף הפעולה. אי אפשר, פשוט אי אפשר, לחתור תחת טובתה הבסיסית של אוכלוסייה מסוימת מתוך ביטחון בכך שמישהו יהיה שם כדי לאסוף את השברים. אדם חכם אחד אמר לי אז: "ראשי הישיבה לא ישנו את המדיניות שלהם עד שאחד התלמידים יתאבד, ואתה די מנעת את האפשרות הזאת בשנה האחרונה". דיברתי עם לא מעט חברי צוות בישיבה באותם ימים, ושיתפתי אותם בלבטים שלי – אולי מוטב אם לא יהיה מקום לתלמידי הישיבה במסגרות החברתיות, החינוכיות או הטיפוליות של חברותא. הם כולם ידעו היטב שאני מנופף באקדח לא טעון. זה מפתה, זה בהחלט מפתה, להשפיע על התפלגות ההתאבדויות באוכלוסיה כדי לשנות מדיניות של ערלי לב. לכולנו, ברוך ה', יש פנטזיות לא ממומשות, ולכולנו, ברוך ה', יש האפשרות להתגבר על הפנטזיות האלה. כולם ידעו יפה מאוד שתמיד תינתן עזרה בגוש עציון למי שיבקש אותה. תודה לא קיבלתי.
***
כמה שנים אחר כך, שיחת טלפון לא מאוד צפויה מישות מוערכת מאוד, אדם יקר מאוד ושמרן מאוד. ישות שמן הסתם לא הייתה רצה ליזום קבוצה להט"בית דתית בסמוך למקום מגוריה: "אני רוצה להודות לך על השירות שנתת ל… מיוצאי חלציי" (לא. זה לא היה הניסוח. שיניתי כדי לא להסגיר שום פרט מזהה. לכן גם "ישות" וגם "אדם"). לא נסגר שום מעגל כמובן. האדם הזה לא ייצג אף ישיבה ואף לא קהילה מגוש עציון. הישות הזאת ייצגה רגשות אישיים. וזה בהחלט נחמד מאוד ומחמם את הלב מאוד וראוי לשבח. וזה ההפך הגמור ממה שמובן מאליו.
***
מיום שסיימתי את חוק לימודיי בתיכון הרמתי תרומה כלשהי לחינוך, תרומה כלשהי למוגנות, תרומה כלשהי לרווחה ולביטחון האישי של אוכלוסיות צעירות שונות – כאלה עם מנת משכל גבוהה מן הממוצע; כאלה עם נטיות מיניות פחות נפוצות; כאלה עם זהויות מגדריות מעוררות אנטגוניזם (איזו האשמת קרבן יפה יצאה לי!). האוכלוסיות הלכו והתגוונו עם השנים, ובתשע השנים האחרונות אחד מקהלי היעד העיקריים של תרומתי הדלה יושב בגוש עציון רבתי (כלומר, בכל נחלת יהודה, בערך).
יהיה זה שקר גס אם אומר שכל התרומה הזו היא בזכות אנשים אחרים. עשיתי דבר או שניים במו ידיי. הזזתי איזה הר אחרי שגלגלתי סלע במעלה מדרונותיו התלולים. ועדיין. אנשים רבים מאוד היו לעזרי, ובלעדיהם ספק אם הייתי מתמסר לחינוך במידה שאני מתמסר, וספק גדול עוד יותר אם מלכה הייתה בידינו. זו קודם כל המשפחה שלי, ובלי נדר אכתוב בקרוב כמה מילים על המשפחה הזו. אבל אלה היו גם אנשים אחרים.
אלה גם ר"מים מהישיבה, שתמכו בשלבים שונים (ואחד – לכל אורך הדרך). זה אפילו ראש ישיבה אחד וחצי, שעשו מאמצים לא מבוטלים כדי לסייע (ואינני מכחד שאני מייחס להם אחריות לגרימת נזק לשלומם של תלמידים אחדים בישיבה, במעשה או במחדל). זה בוגר הישיבה שתרם לחברותא את עלותה של שנת פעילות שלמה של הקבוצה בגוש, או הורי החניך שתרמו את עלותה של השנה השנייה; זה ראש המועצה הדתית שהפך עולמות כדי למצוא לנו מקום להיפגש בו כשמוסדות לא רצו אפילו להשכיר לנו מקום מפגש בתשלום. זה ראש המועצה המקומית שהעמיד לרשותנו מקום ללא תשלום. אלה קולגות ובוסים שהקפידו לאפשר לאקטיביזם שלי להפרות גם את העשייה המקצועית שלי (מתוך ראייה ביקורתית, כדי לוודא שהאקטיביזם רק יפרה ולא יזיק). זו הבוסית שטרחה והתייצבה בערב ההסברה הראשון שלי "כדי שאם יהיה הורה שירצה להגיד משהו מגעיל, שיצטרך לעבור קודם דרכי".
אני חושב שבעת הזאת נכון להחזיק טובה לכל האנשים האלה.
***
גם אז, כשעזבתי את הישיבה, הייתה מתוכננת הפגנה גדולה. גם אז אני תכננתי שלא לשבות. בשביתה ההיא פשוט חל, במקרה, יום צום, ואני תכננתי להתאבל ולהתענות ולפשפש במעשיי (אוהו כמה פשפשתי במעשיי באותו הצום!). הפעם לא אשבות מתוך הבנה שאנשים מסביבי רואים אותי, רואים את הבחירה שלי להתמסר לעשייה החינוכית, ומוקירים אותה. להט"בים תמיד היו ותמיד יישארו אזרחים למופת, מן הסוג הנכנס תחת האלונקה ועוסק בצרכי ציבור באמונה. הבחירה שלי שלא לשבות היא היא התרומה שלי להסברה נגד רדיפה שלטונית.
***
פתחתי בגנות, ותיארתי מצב עניינים בלתי אפשרי. זה מצחיק לומר שמצב העניינים הזה בלתי אפשרי, הרי הוא הולך ונמשך עד עצם היום הזה. ועדיין, זה מצב בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי לסמוך על אדם או על אנשים או על ארגון שיהיו שם כדי לתת רשת ביטחון לילדים שלכם, ולחתור תחת שלומו ושלומם ובטחונו ובטחונם וטובתו וטובתם האישית – אם בפתק שלכם בקלפי, או בשוויון הנפש שלכם כלפי רדיפה שלטונית. המשכתי בשבח, כי יש המון המון שבח לומר, ואילו פי מלא דברי שבח אין אני מספיק להודות לכל מי שראוי להודות לו. בדין הייתי צריך לסיים בשבח, אבל לבי אינו מתיר לי. העוול שנעשה לי מצד אנשים הנסמכים על שירותיי ועל תרומתי פשוט קשה מנשוא.
אבל גם לסיים בגנות פשוט אי אפשר. אסיים אפוא במעשה הכי אופטימי, אווילי ודון קיחוטי שאפשר להעלות על הדעת. במעשה חינוכי.
איכות החיים של ילדיכם נתרמה במשהו מן העשייה *שלי*, ואתם בוחרים שלא לעמוד לימיננו כנגד הרודפים אותנו? שבו בפינה בבקשה, עם הפנים לקיר, ותכתבו מאה פעם "אנא ה' א-להי ישראל, חטאתי עוויתי פשעתי לך וליהונתן שנברא בצלמך, השבתיו רעה תחת טובה וחיזקתי ידי רשעים הרודפים אותו או סתם מילאתי פי מים מקום שהיה לי למחות, והריני ניחם ובוש במעשיי ולעולם איני חוזר לדברים אלו."
ה' עמכן! שבת שלום!
בתמונה: רשת ביטחון אחת שפרשתי לאדם אחד, לדוגמה. היום הוא מסתובב בעולם ופורש רשתות ביטחון לאחרים.
