שמאל דוחה וימין מקרבת | הרב דורי הנמן

בימים האחרונים גואה גל של התנגדות למצעד הגאווה שמארגן הבית הפתוח בירושלים.

מצד אחד עומדת קבוצה של אנשים החשים את עצמם שונים בהעדפותיהם החברתיות. ומצד שני קבוצות שונות הרואות בהעדפה זו עצמה תועבה וחילול הקודש.

אני מבין את אלו וגם את אלו.

בפעם הראשונה בה פנה אלי תלמיד ישיבה והתודה על נטייתו השונה חשתי גם אני כאילו מישהו כיוון בעיטה היישר אל הבטן שלי. מאוד לא קל להכיל תופעות המערערות את כל עולמך.

אולם בשיחה זו היה עוד משהו. אותו תלמיד סיפר על "חבר שלו" שגם לו נטיות דומות שניסה לחתוך את ורידיו. כל מתחיל בתחום החינוך יודע כי סיפורים על "החבר שלי" הם סיפורים על המספר עצמו. כאשר נכנסתי לסוגיא זו גיליתי את מסע הייסורים אותו עוברים תלמידינו אשר חושדים בעצמם כי נטייתם שונה. אחוז ההתאבדויות בקרב אוכלוסיה זו גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה. תלמיד זה היה הראשון ואחריו התוודעתי יותר לתופעה של תלמידים הלומדים בישיבות וחשים שונים.

לא מעט מתלמידינו החושדים בעצמם כי נטייתם שונה דבר ראשון "מורידים את הכיפה". הם מבינים כי בחברה הדתית לא יהיה להם מקום. ירדפו אותם עד חורמה ויוקיעו אותם בכל מקום. וכך קורה לא פעם שגם אחרי שנערים אלו מגלים שבעצם הם אינם שונים הם כבר מחוץ לחברה הדתית.

לדעתי על תופעה זו ועל עוד תופעות אמרו חז"ל (סנהדרין דף קז עמוד ב)

"תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים,

ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו."

באגדה זו חז"ל מותחים ביקורת על שניים מגדולי עולם. על אלישע הנביא ועל ר´ יהושוע בן פרחיה.

על שניהם אומרים חז"ל היה להפעיל יותר את הימין המקרבת.

אמנם שני התלמידים, גיחזי וישו, לא היו טלית שכולה תכלת, ולמרות זאת דורשים חז"ל להפעיל כלפיהם בצד התקיפות גם קבלה ואהבה.

וגם אנו חייבים לנקוט בדרך זו. מצד אחד עלינו לעמוד בכל תוקף ולהדגיש כי איסורי תורה קיימים בכל אדם ובכל מצב. תורה זו לא תהיה מוחלפת בשינויי העיתים והתרבות.

אולם מצד שני לפנינו בני אדם במצוקה ועלינו לקרב אותם ולעזור להם במידת האפשר.

האם כיוון שנחשדים הם במעשה עברה אחד לא ניתן להם לקיים מצוות אחרות ?

האם נדחה אותם ממקומות העבודה או מן הקהילות שלנו ?

מדוע ייגרע חלקם ממחללי שבת ושאר בעלי עברה שבהם אנו נוהגים באהבה ואחווה ?

ההתנגדות למצעד הגאווה כוללת ביטויים שיש בהם לא מעט הלבנת פנים.

בכתבה שפורסמה בערוץ שבע ביום שישי האחרון טוען פרופ´ הלל וייס "כי מי שעוסק ברצח זה ה"בית הפתוח" ולא הוא. "התרבות מהסוג הזה משמידה את התרבות העולמית, הם רוצחים ממש ויש להילחם בזה בכל מחיר". לדבריו באירופה תרבות זו הביאה את שיעור הילודה לשלילי, העם האירופי נמחק שם והעם המוסלמי גדל".

פרופ´ וייס מאשים את אנשי הבית הפתוח ברצח וברצח עם רק בגלל שהם שותפים בתופעות תרבותיות שעוברות על העולם המערבי כולו. דומני שיש בדברים אלו הפרזה רבה ועלבון קשה.

ניתן להתנגד לעריכת מצעד בירושלים ולטעון כי הפרהסיה ובמיוחד בירושלים אינה מתאימה לנושאים אלו. טענה זו מועלית על ידי גופים שונים. מנגד טוענים אנשי הבית הפתוח כי רק פעילות ציבורית תגרום לרוב הציבור לקבל את החשים עצמם שונים להתקבל ללא אפליה.

איני מסכים לא עם אלו ולא עם אלו. הייתי שמח לו מצעד זה היה הופך למיותר. הייתי שמח לראות חברה בה כל חבריה נוהגים באהבה ובכבוד זה עם זה. וכאשר הם נתקלים במעשים קשים ינהגו על פי הכלל שקבעו לנו חכמינו "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

הכותב מלמד בישיבת ההסדר בינות ברעננה מרצה במכללת ליפשיץ וגר בפסגות

פורסם בהצופה, י"ז במרחשוון התשס"ז (8.11.06)