ההרגשה הבולטת שיצאתי עמה ממפגש "פסח שני – הקהילה הדתית והלהטב" היא שהקהל הרב שהתכנס בסלון הבית בפדואל לא בא להצגה ובטח לא להתרסה אלא בא להיות שותף. וגם אם היו דיונים והיו שאלות והיה ויכוח – היה ברור לאן הרוח נושבת.

ולשם לגמרי כיוונתי את דברי בערב.

אחרי סיפור החיים המרגש והמיוחד של איה כנען חג'בי ספרתי על מעורבותי בעניין, והדגשתי את השינוי שהחברה הדתית עוברת ועוד עליה לעבור. לצד המשך הצורך בתמיכה וליווי של החבר'ה באופן פרטי (כי מגמות גדולות לא פוגשות בהכרח את הנער.ה בארון) יש לחזק ולהגביר את הקבלה והנירמול במרחבים המשפחתיים, קהילתיים וחינוכיים.

פניתי במילים ברורות –

לאנשי ונשות החינוך שישבו שם: באיזו שפה משתמשים? איך מגיבים להקנטות פוגעניות? איך מאפשרים שיח מקרב? איך נהיים דמויות עוגן לחבר'ה שמבקשים לב ואוזן? איך מכילים כראוי וכיאה ילדים וילדות של זוגות להטבים שיותר ויותר לשמחתי בוחרים בחינוך ממ"ד?

לשותפים ושותפות בקהילות ובבתי הכנסת שישבו שם: איך נותנים מקום שאינו מפלה או מדיר? באלו אופנים מבטאים היטב את השוויון ביחס לשמחות? איך מתמודדים עם עלון בית כנסת מסויים ששבת אחרי שבת מוציא את מררתו ומכפיש את חברינו, תלמידינו וילדינו? איך מגיבים לשפה רבנית קלוקלת?

למשפחות שישבו שם: איך יוצרים מקום בבית ובלב ושיהיה ברור שזה הבית ופה הלב האוהב לילדה ולילד ולבן או בת זוגם ולילדיהם?

לאחר הערב קבלתי הודעה מהורה:

הרב אלקנה היקר.

רוצים שוב להודות לך על שהגעת לפדואל, ועל הדברים החשובים והפשוטים שאמרת.

מאד נגע לליבי תיאור התהליך שהביא אותך לעסוק בנושא, וההבנה שהתיקון הדרוש הוא לבבות גדולים ופנים מחייכות מתחת לכל הכיפות הגדולות…

שמענו ממך הרבה רעיונות טובים והתרגשנו מהיכולת להקשיב לכולם, לומר דברים נחרצים, בצורה נעימה ואוהבת.

קפצה לי לראש אמירה של הרב קוק באורות הקודש שאני הולך איתה כבר הרבה שנים וכעת מתחברת לי גם ליחס המורכב ללהט"ב :

כשה"אל תהיה בז לכל אדם" ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם, וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור ויבואו לכלל ברוך.

בהערכה רבה