במאי 1998 זכתה ישראל באירוויזיון שהתקיים באנגליה. השיר המנצח היה "דיווה" בביצוע של דנה אינטרנשיונל.
באותם ימים היינו בטירונות, מחלקת בני"ש גולני 51, ובדיוק באמצע שבוע שדאות שטח אי-שם סביב מחנה בזק בשומרון. המפקד שגיא העמיד אותנו בח' במצב של סחיבת פצוע 1 על 1, ופקד שנפתח דיון על משמעות הזכייה באירוויזיון בעינינו. לא זוכר בדיוק מה אמרנו שם (כן זוכר בדיוק את התחושה הלא נעימה להיות סחוב על גב חברי ומה יקרה אם יקרוס…) – נדמה לי שעשינו השוואה לזכיות של מכבי-תל-אביב וקבוצות אחרות בתארים בין-לאומיים: שמחה למדינה בלי קשר לזהות השחקנים.
ובכלל מי התעסק אז בטרנסים ומה ידענו על הנושא, ובעיקר רצינו שהעינוי הנוכחי שלנו יסתיים…
אבל הנושא אינו דנה או האירוויזיון, אלא היחס לילדינו ומכרינו הטרנסים ובני משפחותיהם, שעליהם כתב בשפה קיצונית ופוגענית איתמר סגל, פובליציסט מחנך ורב צבאי: "כל מי שמכיר את התופעה הזו מקרוב ויודע מה זה אומר ומה ההשלכות, עוד לפני האיסור ההלכתי וההשקפה התורנית, יודע עד כמה זה מטורף, כמה זה רע, כמה זה חמץ שצריך לבער מן הארץ בבל יראה ובל ימצא. כמה זה עיוות וסבל של הטבע האנושי הכי פשוט שיש" (מתוך הכתבה, ערוץ 7)
תחת הכיסוי בעיסוק בבחירתה של דנה להשיא משואה, מצא מקום לשפוך את מררתו, ועוד בלשון רבים כאילו כל העולם הדתי מאחוריו, לא רק על הבחירה דווקא בה (והיה חשוב לו להדגיש בזלזול שמדובר ב"איש שהחליט שהוא אשה") ועל טקס המשואות, אלא על ה"רע הטמא והפסול" שהם אנשים ונשים החיים בקרבנו, אהובים ויקרים.
ליחס מכבד ומקרב לזולת הוא קרא "חילול השם", ולסיטואציה של אשה טרנסית בטקס ממלכתי הוא קרא "צלם בהיכל". עוד מביטוייו: "טרלול", "חרפה", "בושה" (ובמי תלה את אמונתו הלכאורה דתית-יהודית? כמובן בטראמפ…).
מכיוון שהכותב עצמו חתם את דבריו בקריאה ל-"נציגי ציבור, רבנים, בעלי מקלדת – אל תחרישו. יחד נמחה את החרפה, ולכל הפחות נמחה בה", הנני עושה כדבריו –
ומוחה כנגד חרפותיו.
יחס מזלזל, דוחה, פוגע ומכאיב הוא הוא ה"צלם בהיכל". הפוביה המתפרצת בדבריו לכל עבר מעבירה אותו על דעתו, ועל דעת תורתנו.
על החברה הדתית על קהילותיה ומוסדותיה לחבק, לתמוך, להכיר, לתת מקום, לשלב והכי פשוט לאפשר להיות חלק כמו כולם לחברינו, תלמידותינו, בנינו ובנותינו הלהט"בים. כולם וכולן. כפרטים וכמשפחות.
לשמחתי נעשים בפועל תהליכים משמעותיים במרחבים רבים – תורניים, קהילתיים וחינוכיים בנוסף לפרטיים ומשפחתיים, ויש להמשיך ולהתמיד בכך.
אמת, בעניין זה עולות שאלות רציניות וחשובות, שחלקן קשורות גם להתנהגות הלכתית ראויה במציאות המתחדשת בימינו של הכרה בזהות ויציאה מהארון. לכל דור יש את המשימה ההלכתית שלו, ונדמה לי שזו אחת מהמשימות שלנו.
אני קורא לעולם בתי המדרש לשבת על המדוכה, יחד ובשותפות עם להט"בים דתיים ויראי שמים, ולסלול את הדרך. כמו בכל בית מדרש יש מקום למחלוקות ולדעות שונות, אבל אין מקום ליהירות וזחיחות דעת המביאות לפסילת אדם, לפגיעה באדם, למחיקת אדם.
כאחד שמלווה להט"בים דתיים כבר כמה וכמה שנים, ופועל יחד עם חברות וחברים לשינוי היחס בחברה, אני יכול לומר רגע מגובה המרפסת (וגם קצת בחיוך אירוני) שהדיון הדתי כעת – הן המחייב והן לצערנו הפוגעני – נותן את הבמה לטרנסים וטרנסיות, מה שמעיד שבנוגע ללסביות והומואים הרכבת (לכאורה) כבר מזמן יצאה מהתחנה… לרגע שלא ישמע מדברי שאין עוד פעולות לעשות, ושהמצב לגמרי טוב, ושאין עוד כאב וסבל מיותרים גם ללסביות והומואים. כידוע, מגמות כלליות לא פוגשות את הנער או הנערה שבארון, והדרך עוד ארוכה. ועם זאת, תשומת הלב שניתנת לטרנסים מלמדת על שינוי חיובי. אז יש תקווה.
"חביב אדם שנברא בצלם" איננה סיסמה ריקה. כך כותב הרב ייץ גרינברג על המעשה הדתי הראוי לאחר השואה: "המעשה הדתי העיקרי הוא ליצור מחדש את צלם א-לוהים. בעידן של הסתר פנים א-לוהי, ההצהרה האמיתית ביותר לגבי א-לוהים היא: יצירת צלם א-לוהים אשר בשקט אבל בכוח מצביע אל הא-לוהים שהוא צלמו. ישנו מימד איכותי למחויבות הזאת – להתייחס לבן אדם כבעל ערך אין סופי" (הדרך היהודית עמ' 303).
אני זוכר מפגש עם אשה דתיה מבוגרת שעברה התאמה מגדרית, ואמרה לי ולכל הרבנים והרבניות שישבו שם בחדר: "אתם מכירים את פרקי העצמיות של הרב קוק? אתם בטח מלמדים אותם הרבה, אבל אף אחד מכם לא מבין באמת באמת לעומק את המשפט: "כל אדם יש לו המסלול שלו שעל ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הוייתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבא למגמת חפצו במסלול אחר, אף על פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים. על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאד את מסלולו המיוחד" (פנקס ירושלים תרצ"ג, ד). אני מכירה את זה על עצמי, ואני אומרת לכם – זו שאלה של חיים ומוות".
אז תחת לחרף ולגדף, לפגוע ולהדיר – שכאמור התנהגויות אלו הן הן המנוגדות לכל החינוך התורני והערכי שלנו, כדאי מאוד בימים אלו של ספירת העומר, בימים של "ואהבת לרעך כמוך", בימים של זיכרונות עבר וצפיית פני עתיד, לחזק אהבה ואחווה. חיזוק אהבה ואחווה מתחיל בהיכרות, בשיחה, בתשומת לב, בכבוד; בוודאי במניעת פגיעה, זלזול, העלבה והלבנת פנים; וממשיך בהזמנה, בקירוב, בפעולות למען ובתמיכה. בידינו הדבר.
