כחלק מאירועי חודש הגאווה בקבוצה המעורבת בירושלים, פגשנו את זוהר המהממת מפרויקט גילה שסיפרה לנו על החוויה שלה כאישה טרנסית וחשפה אותנו לפרספקטיבה ייחודית על האתגרים והחוויות של הקהילה הטרנסית. שאלנו שאלות וקיימנו דיון חשוב על השיח והטרמינולוגיה שכולנו משתמשיםות ביום יום שלנו ביחס לחלקים שונים בקהילה הדתית ובקהילה הטרנסית.
זו האמת הפריווילגיות שלי. בין הילד השלישי לרביעי עברתי לידה שקטה, כזו שהשאירה אותי ריקה וכמהה. שישה שבועות של חוסר גדול, של ריק. (לאחריהם תשעה חודשים מהולים בחרדה אבל זה כנראה לפוסט אחר)
מה יעשה אדם הרוצה לרסן את מערכת המשפט, להעלות את המיסוי על עשירים, להנהיג את שיטת השוברים במערכת החינוך, לתת לכל אדם תחת שלטון ישראל זכות הצבעה לפרלמנט, אך למסד בחוק את זהותה התרבותית היהודית העברית של המדינה, כך שהיא תתמוך כלכלית במוסדות תרבותיים תורניים בלי קשר לחלקם באוכלוסייה של יהודים שומרי מצוות? היש לאדם כזה מפלגה להצביע לה? בעייתו שלו ובעייתו של הלהט"ב הדתי אינן שונות מבחינה פוליטית כלל וכלל
כשרציתי לגייר את הילדים, לא יכולנו לעשות את זה בארץ. אף בית דין אורתודוכסי פה לא סמך עליי שאגדל ילדים יהודים. מצאנו בית דין אורתודוכסי בניו-יורק, ותוך כדי שאנחנו מתכננים טיסה עם שני תינוקות ושמונה מאות מזוודות על פני חצי יבשת, אדם שאל אותי: בשביל מי אתה עושה את זה? מי הקהילה שלך? שלושה רבנים שמעולם לא פגשת באפר-ווסט-סייד?
בשנה שעברה, לקראת המצעד השני, העימות בין חושך לאור הגיע לסף פיצוץ. המשטרה, בעקבות איומים לפגוע במצעד, דרשה לשנות את התוואי ולהרחיק אותנו ככל שניתן מהגרעין התורני המאיים, כלומר מהרחוב שבו גדלתי ומלב היישוב שלי. בהתערבות בג"ץ, שלמרבה המזל עדיין קיים במדינה הזאת, חלחלה ההבנה שלא יעלה על הדעת שבזמן שמצעדי דגלים ואירועי דת מתקיימים במועצה בשפע, תיאסר צעדה למען הסובלנות. בסופו של דבר, למרות נהירה המונית ומרגשת של תומכים מכל קצוות הארץ, היו שם יותר שוטרים מצועדים.
במסגרת שבוע המודעות לא-מיניות שחל השבוע, אוריה בן ברית מותיקי חברותא משתף
