#יחידגאה: הסיפור של קובי הנדלסמן
בכל פוסט של #יחידגאה נביא את סיפור היציאה מהארון של הומו גאה, דתי על הרצף (כן, דתל"שים, אנחנו מסתכלים גם עליכם), שיעניק לנו חיזוק והשראה לאלה שעוד בפנים ולאלה שכבר בחוץ.
מי אני: Kobi Handelsman
מאיפה אני: "ירושלמי כל חיי. גר בקטמונים כבר כמה שנים".
עם מי אני: "רווק. מחפש. כן, באפליקציות, אם תהיתם…".
מה אני עושה בחיי: "עובד בחברה לפיתוח ושיקום הרובע היהודי. בעיקר נמצא בקשר עם סוכני תיירות מהעולם, במטרה להביא את קבוצותיהם לטיולים ברובע".
איך אני מגדיר את עצמי: "הומו".
אני ואלוהים: "חברים טובים. מגדיר את עצמי כדתל"ש. זה קרה אחרי הצבא, איזור גיל 24. יצאתי קודם מהארון, ורק אחר כך מארון הקודש. למרות זאת, נשארתי אדם מאמין. אני משער שהילדים שיהיו לי יכירו את ההיסטוריה ואת הדת בשביל לאפשר להם לגדול ולבחור מה נכון להם".
מתי ידעתי: "ידעתי שאני נמשך לגברים, לשים לב לזה, באיזור גיל 14. בעצם, היום בהסתכלות אחורה, אני זוכר שכבר בגיל 7 צפיתי בשיר ששלחנו לאירוויזיון 92', של דפנה דקל, "זה רק ספורט". אני ממש זוכר שהסתכלתי על ההעמדה של השיר, מהופנט, על הבחור שהיה לשמאלה, בחולצה ירוקה. אני לא יודע אם זה היה הרגע הראשון אבל זה רגע שאני זוכר בוודאות. בגיל 18 הצלחתי להוציא מהפה את המילה "הומו" בהקשר שלי".
"אמא, אבא, אני הומו": "זהו, שלא בדיוק סיפרתי להם. הם יותר סיפרו לי. כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא, בסביבות גיל 23, הייתי בבית של ההורים, ובוקר אחד, אני ישבתי בסלון, ואבא שלי ניגש אלי, עומד מול הטלוויזיה, ושואל ישירות: "קובי, יש לך בעיה בנטייה מינית?", ואני שתקתי, הייתי בהלם. בהלם. מעצם המעמד, מעצם זה שהוא מוציא את זה מהפה שלו. מעצם זה שהכל פתאום התגלה. הייתי בשוק. הוא שם לב שאני לא עונה. הוא מבין שהשתיקה שלי – כהודאה. ואז הוא אומר: "תקשיב קובי, אתה הבן שלנו, אנחנו א-ו-ה-ב-י-ם אותך, אנחנו רוצים שתלך לראות פסיכולוג". אני עדין לא אומר כלום. שום דבר. אי התגובה שלי התפרשה כהודאה שאני הומו ובהסכמה ללכת לפסיכולוג.
גם במקביל עובר תהליך על ההורים שלי. בזמן שאני הולך לפסיכולוג, גם הם נפגשים איתו בנפרד. זו היתה הדרך שלהם לעכל את היציאה שלי מהארון, לקבל אותי וגם לקבל כלים בעצמם. הם גם הלכו לכמה מפגשים של ארגון Tehila תהל"ה – עמותת הורים למען הורים ללהט"בים
תפסו אותי על חם: "בגיל 14 גיליתי את נפלאות האינטרנט אבל לא ידעתי שצריך למחוק היסטוריה. אבא לי שם לב באיזה אתרים גלשתי. ההורים רמזו לי באותה תקופה שלא טוב להיכנס "לאתרים כאלה"".
הפעם הראשונה בה יצאתי מהארון: "הראשון שסיפרתי לו זה אביעד, חבר ילדות שלי. הייתי בן 23, כבר משוחרר, אביעד היה אז קצין. לילה אחד סימסתי לו משהו בסגנון "יש לי קושי בחיים", בסמס רגיל, כמו פעם.
הוא השיב לי: "קובי, תגיד לי במפורש מה הבעיה, אל תלך סחור סחור". סימסתי לו בחזרה שאני הומו. הסמס הבא ממנו הגיע
בבוקר למחרת: "אוקי, אנחנו צריכים להיפגש ולדבר". אחרי משהו כמו שבוע, באמת נפגשנו, בצאלים. ישבנו ודיברנו. הייתי במתח, אבל לא במתח שזה יהרוס את החברות שלנו. בתוך תוכי ידעתי שלא יהיה תסריט שחור של ניתוק קשר. כן, אני דאגתי מה תהיה התגובה, אבל גם ידעתי לא ללכת אחר תרחיש הקיצון.
באיזור גיל ה-24-25 התחלתי לספר גם לאחים שלי ולחברים קרובים כי הרגשתי שהנפש שלי היא כמו ספל שמתמלא ומתמלא ועולה על גדותיו. הרגשתי כבר צורך עמוק ואמיתי לשתף את מי שקרוב אלי, במחשבות שלי, בתחושות שלי, בסוד שלי, במה שקורה בחיי. ואז אני עובר אחד אחד, ומספר, לחברי ילדות ולאחיות שלי".
הכי חששתי מהתגובה של…: "חוץ מההורים? אחותי הגדולה. היא בעלת השקפת חרד"לית-שמרנית, והיא הסמן הדתי במשפחה. כשסיפרתי לה, התגובה הראשונה שלה היתה "אוקי, אז אני מבינה שאתה לא רוצה ילדים". אמרתי לה "לא, אני רוצה ילדים". היום, היחסים טובים. אני בא אליהם לשבתות. היא נותנת לי להרגיש הכי בנוח כשאני מתארח אצלם. אני בקשר טוב עם הילדים שלה".
התגובה הכי זכורה לי: "אחד מחברי הילדות שלי, בחור דתי שלמד בישיבות שהן מהזרם השמרני, פשוט אמר לי: "אין בעיה, ככה אלוהים ברא אותך"".
התגובה הכי מרגשת היתה: "מהאחייניות שלי: "אנחנו אוהבות אותך". הן היו אז בנות 17".
התגובה הכי מצחיקה שקיבלתי: "סיפרתי לחברה שלי שאני הומו, ואחרי השיחה הארוכה הקבועה והרגילה על מתי ידעתי וכו', היא שאלה אותי אם אני יכול ללמד אותה איך לענג את בן זוגה".
תגובה שהעציבה אותי: "ברוך ה', לא היתה תגובה שהעציבה אותי".
מסר לארוניסטים: "נורא קל לנו ללכת אחרי תסריטים שחורים-משחור בראש. המציאות מראה שב-99.9% התגובות שאתם תקבלו יהיו טובות יותר משחשבתם. נכון, כולנו מפחדים מה-0.1%, אבל כדאי לשמור על אופטימיות".
מסר למי שכבר בחוץ: "דע מאיפה באת ולאן אתה הולך. הכוונה שלי היא לא לשכוח איך זה היה להיות בתוך הארון כשאנחנו מדברים עם אלה שעדין בפנים, שלא נהיה מתנשאים או מזלזלים. שנדע לזכור את הארון, כדי שגם נדע הלאה לאן אנחנו הולכים, מה תקרות הזכוכית שאנחנו צריכים לפרוץ. מגיע לנו לחיות חיים שהם לא בארון, כי אנחנו יודעים מה זה להיות שם בפנים".
גם אתם רוצים לספר את הסיפור שלכם? שלחו לנו שם מלא, גיל וטלפון להתקשרות במסר, בתגובה, או מייל ל- Info@havruta.org.il
