הסיפור של נריה שמעון

"יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי"

נריה שמעון (21), #יחידגאה

ב#יחידגאה אנו מביאים את סיפור היציאה של הומו גאה, דתי על הרצף (כן, דתל"שים, אנחנו מסתכלים גם עליכם), שיעניק לנו חיזוק והשראה לאלה שעוד בפנים ולאלה שכבר בחוץ.

מאיפה אני: "נהריה כל חיי, גר עם ההורים".

גייז ופריפריה: "האמת שממש ממש סבבה! אף פעם לא חוויתי הומופוביה בעיר הזאת. הסתובבתי בעיר עם בני הזוג שלי באופן חופשי: מתנשק איתם ברחוב, הולכים יד ביד, בטיילת, בים. יש לי חברים גייז מנהריה, מהקריות ומחיפה".

מה אני עושה בחיים: "באוקטובר אני מתכנן להתחיל ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. עד הקורונה עבדתי כמוכר ברשת TopTen פה בקניון. עכשיו, בגלל המצב, אני עובד במפעל שמייצר מסיכות מגן".

אני ואלוהים: "מאוד אוהב את אלוהים, נראה לי שגם הוא אוהב אותי. ידעתי מגיל צעיר, 14-15 שלא אהיה דתי. חזרתי בשאלה בתיכון, עוד לפני שיצאתי מהארון. עדין אומר ברכות השחר כל בוקר. זו התפילה היומית הקטנה שלי. קצת אבסורד, אבל לפני שיחת היציאה מארון הקודש עם ההורים (הם חשבו שזו תהיה שיחת יציאה מהארון, שהגיעה רק שנה אחרי), התפללתי לאלוהים שהיא תעבור בשלום. בעצם, גם בשיחת היציאה מהארון".

תורה וגאווה: "אמנם אני לא דתי אבל כן יש לי חברים שהם הומואים דתיים, וזה מאוד ראוי להערכה בעיניי. אלוהים הוא של כולנו. לאף אחד אין בעלות עליו. זה שהם לא שומרים דבר אחד בתורה, זה לא עושה לפחות טובים מאיזשהו רב. אני מעריץ אותם שהם הולכים עם האמת שלהם".

מתי ידעתי: "וואו. אני לא יודע איך לענות על זה. תמיד הרגשתי שיש בי משהו שונה, שאני נמשך לגברים ולא לנשים. בכיתה ט', אני זוכר אותי מנסה להשתלב בשיחת בנים, כאילו אני כן נמשך לבנות. הרגשתי לא טוב, כל כך צבוע עם עצמי. בגיל 17 הכרתי מישהי במסיבה ויצא מזה סטוץ. טכנית הכל עבד תקין. היא לא חשדה. מבחינה נפשית הרגשתי שמשהו לא עובד. לאורך כל האקט דמיינתי שאני עם גבר. שם הבנתי סופית".

אבא, אמא, אני הומו: "יצאתי מהארון בגיל 19, עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שעשיתי משהו עם מישהו. שום מגע מיני. שום כלום עם אף אחד. לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי. היה לי ממש חשוב שההורים שלי ישמעו על זה ממני וללא ממישהו אחר, אחרת הם היו נפגעים. החלטתי גם שבאותו היום אני מספר גם לאמא וגם לאבא.

"בגיל 19 אני חוזר מהבסיס וההורים שלי אוספים אותי מתחנת הרכבת. באותו היום אמרתי לעצמי "זהו, היום אני יוצא. היום אני מספר להם". בדרך מהתחנה הביתה, הם רואים שעובר עלי משהו. כשהגענו הביתה אמא שלי לוקחת אותי לחדר ושואלת אותי מה קרה.

"אמרתי לה: "אמא, אני הומו". היא אומרת לי: "זה הכל? זה הביג דיל? בגלל זה אתה ככה מבואס? מדוכדך? נריה, אתה כולה הומו, הכל בסדר, אתה אוהב בנים – אז מה? אתה עדין הבן שלי, אני עדין אוהבת אותך, אתה החיים שלי".

"באותו הרגע ביקשתי ממנה לבוא יחד איתי לאבא ולספר גם לו. פחדתי שהוא יתאכזב ממני. שהוא יכעס עלי. ניגשנו אליו לחדר, אני והיא ביחד. היא מתחילה: "יאיר, לנריה יש משהו לספר לך". ואז אני אומר: "אבא, אני הומו". יש דקה של שתיקה. הוא לא אומר כלום. אחרי השתיקה הזו הוא אומר: "אני אוהב אותך, אתה עדין הבן שלי ולא משנה מה". הוא נתן לי חיבוק ענק. עצום".

החותמת שלהם: "בעיניי ליציאה מהארון יש שני חלקים. יש את היציאה מהארון שלך ויש את של הסביבה שלך. גם להם לוקח זמן. בהתחלה היה להם קשה, לקח להם זמן לעכל. זה לא שהם נתנו לי להרגיש לא בסדר. פשוט הרגשתי מתח כזה.

"קיבלתי את החותמת שהם באמת באמת מקבלים אותי כשהכרתי מישהו והחלטתי להביא אותו הביתה. אמא קיבלה אותו בחיבוק, אבא לחץ לו את היד. הם שאלו אותו כל מיני שאלות. גם אחרי כמה ימים אבא שלי המשיך להתעניין ולשאול אותי עליו. אז הבנתי שגם הם סיימו את תהליך היציאה שלהם.

"היום הכל בסדר. ההורים שלי מספרים לי שהם תמיד ידעו שאני גיי. הם ציפו לזה שאצא. הם רק לא ידעו מתי זה יקרה".

התגובה המפתיעה ביותר: "סבתוש. אישה דתייה. מבוגרת. מעל 80. יום אחד היא שואלת אותי: "מה איתך מתי תביא לנו חברה?". אמרתי לה: "סבתא לא תהיה לי חברה אף פעם, אני הומו". היא אמרה לי: "יו, שתדע שאני הכי אוהבת אותך בעולם, לא משנה מה. אני אוהבת אותך ומתה עליך ואתה תמיד הנכד שלי וזה באמת לא משנה את מי שאתה". בעיניי זה לא מובן מאליו בכלל".

התגובה המצחיקה ביותר: "אחותי. כשסיפרתי לה היא אמרה: "יה! איזה כיף! תמיד רציתי אח הומו!!!"".

מסר לארוניסטים: "תהיו חזקים. תזכרו שהאושר שלכם תלוי רק בכם. אני מקווה שמתישהו תחליטו לצאת מהכלא הזה, כי ארון זה כלא. אף אחד לא אמר שזה פשוט או קל, לי זה היה קל, אבל אני בטוח שיש מקרים שהם פחות קלים. תשמרו על אופטימיות ותקוו לטוב, ותזכרו שהחיים שלכם הם שלכם ולא של אף אחד אחר".

מסר לאלה שבחוץ: "אני גאה בכם בטירוף ותמשיכו להפיץ אור ואהבה".

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *