לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי, לִכְתֹּב דָּבָר
שֶׁאִישׁ לֹא הֶעֱמִיד עֲדַיִן חֶסֶד מִתְקָרֵב,
לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ וְהַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב
לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֶסֶד הַנּוֹבֵעַ מִלְּבַר,
לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֶסֶד הַשּׁוֹקֵעַ מִלְּגֵו,
לִכְתֹּב אֶת אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי. לִלְכֹּד עָבָר.
לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְעַגֵּל בָּהֶם הַדֹּפֶק: בְּצַוַּאר
הָרֶחֶם שֶׁל עֵינֶיךָ לְהַגִּיעַ אֶל הַלֵּב.
בַּצֵּל שֶׁל אִישׁוֹנֶיךָ אֲנִי נָח מִקַּדַּחְתִּי.
הַצֵּל שֶׁל אִישׁוֹנֶיךָ, אֲהוּבִי, הָיָה לְמֵחַ
הָעֶצֶם שֶׁל הָעַיִן וְלַנַּחַל הַפְּרָטִי
שֶׁבּוֹ אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ מִתְגַּבֵּהַּ וְגוֹנֵחַ
נַרְקִיס עָשׂוּי בָּשָׂר שֶׁשּׁוּב אֵינֶנּוּ בֶּן-דְּמוּתִי,
וְשׁוּב אֲנִי נִלְפָּת בְּךָ, וְשׁוּב אֲנִי צוֹמֵחַ.
קשה לכתוב על אהבה, ועוד יותר קשה לכתוב על אהבה בלי ליפול לקלישאות. הרבה פעמים מתייחסים לעיניים כחלון לנשמה, כמבט שחושף את מעמקי הנפש. גם עיני האהוב בשיר מגיעות בסוף אל הלב, אבל השביל לשם עובר דרך צוואר הרחם של אישוניו, דרך העין הגופנית עצמה. בשיר מופיעות שתי תנועות בכיוונים שונים – המשורר מחד מתבונן באהוב ובאישוניו, משתוקק לכתוב אותן, ללכוד את החסד הייחודי שבהן, ולבסוף אף מגיע דרכן אל ליבו של אהובו; ומאידך צל המבט של האהוב מאפשר למשורר לנוח ולצמוח.
אהבה בנויה משתי התנועות הללו גם יחד. הרצון ללכוד את ייחודיותו של האהוב עלולה להפוך לרצון אנוכי בלבד, וכך גם המנוחה שמתאפשרת על ידי האהוב שמעניק ביטחון. אך כששתי התנועות משולבות יחדיו בתנועה הדדית, המוקד לא נמצא אצל אחד מן הצדדים, אלא עובר דווקא לצומת הדרכים שמבטא המבט. המבט שמוליך אותי לאהוב ובחזרה, המבט שפוגש בעין הממשית של האהוב, המבט שקושר אותנו יחד ומאפשר לנו לצמוח אחד עם השני, ולא לחוד.
השיר הוקדש למשה סקאל, בן זוגו של המשורר דורי מנור, ופורסם כחוליה הראשונה ב"שלושה שירי אהבה" שבספר "אמצע הבשר".
דורי מנור הוא משורר, עורך, מתרגם ומייסד כתב העת "הו!". בשנת 2015 זכה בפרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים. מלבד חמישה ספרי שירה שכתב, הוא גם ערך את "נפלאתה", אסופת שירה להט"בית יחד עם רונן סוניס.
