כארכיאולוגית, אני תמיד עומדת נפעמת ונבוכה מול קולגות מכובדים ובעלי שם שלא מסוגלים להבין איפה נגמר המחקר ומתחילות דעותיהם האישיות או האמונה שלהם. הם עובדים חודשים ושנים, ובמקום להסביר את הממצאים בהקשרם הארכיאולוגי הם מתחילים לספר לי איך זה מוכיח את האמור בפסוק זה או אחר בספר שופטים. כשהם עושים את זה בקריצה חייכנית לעבר הספונסרים הנדיבים שלהם זה בעיני פאתטי עד לא אתי. אבל מה שבאמת מביך זה שחלקם הגדול עושה את זה בתום לב. הם למדו שלוש, חמש או עשר שנים, הם עוסקים במחקר כבר 20 שנה ויותר והם עדיין לא מסוגלים לטעון טענה מדעית שהולמת את הדיסציפלינה שלהם, בעיקר כשזה מגיע למקרים שבהם הטענה המדעית מתחככת בתנ"ך, בברית החדשה או במשנה והתלמוד.

וראו זה פלא, השבוע הסתבר לי שלא מדובר במחלה של ארכיאולוגים, זה קורה גם בתחומים הרבה יותר יוקרתיים (האמנם יש כאלה?). התיתכן מחלה משונה יותר מזו שגורמת לארכיאולוג להתבלבל בין ארכיאולוגיה, היסטוריוגרפיה ומדע בדיוני? ובכן, תיתכן. נגיד, זו שגורמת לשופט להתבלבל בין פסק דין לפוסט בבלוג ההיפותטי שלו. השבוע קבע השופט ישעיהו טישלר בבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע שבעיני החוק אין דבר כזה זוגיות חד מינית. כבוד השופט ישב על המדוכה בענייני ירושה: הלך לעולמו איש אקדמיה, הומו בארון, שבעשרים(!) השנים האחרונות קיים קשר אינטימי עם גבר. בצוואה שהשאיר המנוח הוא מוריש את כל רכושו לאחותו האהובה, אולם בן זוגו דרש לקבל גם הוא זכויות בנכסיו. מעלעול בפרסומים בתקשורת עולה שבן הזוג טען שתי טענות בפני בית המשפט: ראשית, יש צוואה מאוחרת שהמנוח כתב בכתב יד במחברת והאחות מסתירה אותה. שנית, כבן זוגו של המנוח מגיעות לו זכויות בנכסיו.

באשר לטענה הראשונה לא הסתפק השופט טישלר בקביעה שלא הובאו בפניו די ראיות כדי לתמוך בטענת קיומה של הצוואה השניה. מסיבות השמורות איתו הוא היה צריך לעשות גלוריפיקציה לאחות, למנוח ולקשר ביניהם, מחד. ודמוניזציה לעותר, מאידך. כאילו לא מספיקה קביעתו הנחרצת: "אין ולא הייתה צוואה מאוחרת" הוא חייב ליצור אצל הקורא את ההרגשה שלא יתכן שהמנוח יגרע ולו שקל מירושת אחותו ו/או יהיה הומו. ולא ייתכן שהאחות הנאצלת תסתיר מסמך שייגרע מירושתה – יש רק דמות אחת שאיננה נאצלת במשולש הזה, העותר ההומו, הוא חייב להיות זה שמשקר.

ואז באה הטענה השניה – בלי קשר לצוואה, לעותר זכויות בנכסי המנוח כמו לכל הידועים בציבור. כדי לטעון את הטענה הזו צריך להניח שהביטוי "גבר ואישה" המופיע בחוק חל גם על בני זוג מאותו המין. ובכן, התקדים הזה כבר נקבע בעבר, למשל על ידי השופט ממן מבית המשפט המחוזי שקבע כי: "כל מי שמקיים חיי משפחה ואינו נשוי ייהנה מהוראות החוק. ממילא באים בגדר זה ידועים בציבור בני אותו מין." אבל מה לעשות, לטישלר דעה אחרת: "דעתי היא שפרשנות לגיטימית של הביטוי 'איש ואשה' מאפשרת רק מסקנה אחת: זכר ונקבה."

תגידו: מה את רוצה, קצת אקטיביזם שיפוטי עוד לא הרג אף אחד. ואני אגיד, צודקים. אם זה היה נגמר בזה לא הייתי מטרידה בנושא את המקלדת שלי, יש מספיק דברים מרגיזים בעולם. העניין הוא שטישלר לא הסתפק בטענה שהוא איננו מקבל את פרשנותו של ממן, אלא התעקש לשים אותה בהקשרן של דעותיו השמרניות וההומופוביות באמצעות אנלוגיה משונה למנעול ומפתח: "ניסיון החיים מורה אותנו, שמפתח שאינו מתאים למנעול, יותיר אותנו עם מפתח לחוד ומנעול לחוד ולא ימלא את יעודו. מי שמחזיק בו לא יצליח לפתוח את המנעול שהוא רוצה בפתיחתו. השימוש במפתח צריך להיות מושכל, שאם לא כן, עלול המפתח להישבר – וגם המנעול להינזק". הוא קובע כי "התביעה אינה אפשרית, לא מן הבחינה העובדתית ולא מהבחינה המשפטית".

אכן אקטיביזם שיפוטי מצידו של טישלר, אלא שלא שיפוטי במובן המשפטי אלא במובן הפסיכולוגי, השימושי יותרבשפתנו. הוא פשוט יודע מה הוא חושב על זוגיות חד מינית – היא אינה אפשרית מהבחינה העובדתית. לכן, לשיטתו, היא אינה אפשרית גם מהבחינה המשפטית. אם תרשו לי לחטוא בניחוש ובנבואה נראה לי שזה לא הדבר היחיד שהוא יודע. הוא יודע גם שהעותר יערער לערכה גבוהה יותר וזו תקבל את עתירתו. החלטתו של טישלר תבזבז את כספם של שני הצדדים בסיבוב נוסף של מאבק משפטי, את זמנו של בית המשפט ואת כספה של אשתי, משלמת המיסים. אבל היי, הודות לטישלר אני לא צריכה להיות מוטרדת מזה, זה ממילא לא הכסף שלי.

–> נוסח מלא וחד של המאמר התפרסם בבבלוג של במי, "תנסו בעוד יומיים", כאן.

* בת-עמי נוימאיר-פוטשניק, ארכיאולוגית, אם ואחות, היא חברת בת-קול ומתנדבת בשב"ל.