אני מבקשת לשתף אתכם, בכמה דברים שכתבתי סביב יום הכיפורים בשנה שעברה. לפני ואחרי הקמתו של "המניין הגאה":

"ביום הכיפורים הזה אני אהיה במרכז הגאה ורוב המשפחות והיחידים מסביבי יהיו דומים לי. להט"בים יבקשו ביחד לקרוא בשם ה'. לממש את יהדותם ומסורתם. להט"בים, במיוחד אלה שנראותם גבוהה ונוכחתם בולטת, רגילים לבקש להיות חלק מהאנושות. בעלי תפיסת עולם אוניברסלית. ללא קושי הם יתנסו בזוגיות מתבוללת בגלוי אבל בביקור בבית כנסת כמעט רק בהסתר. ביום הכיפורים הזה הופכים את הכללים. לא לגמרי הפוך, עדיין יכולים להגיע מתבוללים וגויים וכל מי שמעוניין, לגמרי בגלוי, אבל גם "צד בית הכנסת" שלנו יצא מהארון… יהיו שם עזרת נשים ועזרת גברים ומקום ללא מחיצה לכל היתר או למי שסתם מתנגד/ת לעזרות. ויהיה שם נוסח תפילה מלא ומסורתי עם הבהרות של מיקום הקריאה גם למי שלא הכי בקיא. יהיו כל הברכות הארוכות הרגילות אבל גם יזכור לרצח בבר-נוער וגם לקדושי השואה הלהט"בים. זה יהיה נוסח עם "נתנה תוקף" "מראה כהן" ופרים על מזבחות וגם עם מילים כמו טרנסג'נדרים (ולהבדיל: איידס) ומגדר. וכמובן, כמו בכל בית כנסת, מרכז היום יהיה השעיר לעזאזל… תמיד הרגשתי בבית הכנסת שזה אני. השנה זה באמת יהיה רק טקסט ורק שעיר…"

ואחרי החג כתבתי: "התפילה ענתה על כל הציפיות ועוד. מבחינתי, בניינה של ירושלים היה הקרוב ביותר לשלמות שזכיתי לה מעודי. פתאום מגשימים לי חלום שאפילו לא חלמתי, שהוא יותר מחלומותיי הטובים ביותר – להיות ביום כיפור לגמרי לגמרי במקום שאני יכולה לקרוא לו "שלי". בקהילה שאני יכולה באמת לקרוא לה "שלי". לא קריאה נוסטלגית, לא של חלקים קרועים מנפשי. אלא קריאה פשוטה ויומיומית ולא מתחכמת ומלאה.

אשרינו שזכינו. אשריכם שזיכיתם. חסד אלהים שעליו צריך לברך בשם ובמלכות "ברוך… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ולזכור שזה לא קרה ולא יכול היה לקרות בשום זמן אחר. ברוך הוא וברוך שמו.

מחיצה במניין להט"בי?!

אלא שההתנסות הולידה גם מחשבות שלא יכולתי לדמיין קודם. כשהשפה ההלכתית פוגשת בשפה הקווירית ובאורח החיים הלהט"בי נוצר שיח שהוא לעיתים בלתי אפשרי, מצחיק, אירוני, גרוטסקי, או פשוט חסר מובן.

בקדמת בית הכנסת היתה מחיצה לטובת ההלכה ומאחורה ישבו אנשים באופן חופשי. אלא שבשפה ההלכתית מייצגת המחיצה קדושה וצניעות מינית באמצעות ההפרדה בין המינים. גם הצבת המחיצה בבית הכנסת שלנו ביטאה מחוייבות וכפיפות להלכה. אלא שכשמשני עברי המחיצה יושבים לחוד גברים הומואים ונשים לסביות מצביעה ההפרדה על הגרוטסקה שבתפיסה ההלכתית עבורנו כלהט"בים. במילים אחרות באותה פעולה בה ביטאנו את מחויבותנו להלכה גם הפכנו את ההלכה לבדיחה…

באותה מידה הופך השיח ההלכתי המפריד בין גברים לנשים לחסר מובן ופשר בעולם שבו אין הסכמה חברתית ברורה על מיהו גבר ומיהי אשה. כשמישהו הנראה כגבר בא להתיישב בעזרת הנשים אין לי שום כלי לפרש את זה…"

סדר העבודה – על הרלבנטיות של תפילות מעידן אחר

מתוך המחשבות הראשוניות ההן אני מבקשת להמשיך ולעסוק עוד מעט בפרדוקסים העמוקים שמזמנת לנו התפילה כבני אדם בכלל וכלהט"בים בפרט.

בתפילות אנחנו נשיר לא-להים ברהב ובלי בושה: "אנו עמך… אנו בניך… אנו קהלך… אנו נחלתך(!)…אנו סגולתך… ואתה מאמירנו [מלשון אמיר=צמרת – אנחנו האליטה!]"

אנחנו נצעק בקול, בתחילת תפילת המוסף, "ותשובה (שלנו!) ותפילה(שלנו!) וצדקה (שלנו!) מעבירין את רוע הגזירה!" משל אנו שולטים בסדרי בראשית ובגזירות הא-ל.

אולם מיד אחר כך נודה "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף:"

מי שבכוחו וגבורתו משנה סדרי עולם לא נזקק לתפילה. מי ששפל עד דכא ואינו יכול לשנות דבר בעולם לא תשנה לו התפילה. התפילה מיועדת רק למי שחי בפרדוקס של הנעלה כמו גם הבלתי אפשרי במפגש בין אדם וא-להים. היא דוברת את שפת הפרדוקס המגלומני. הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

בנוסח התפילה, בעיקר במוסף, התפילה שזה עיקר עניינה, נקדיש שעה ארוכה לתחנונים כי עבודת בית המקדש תחזור לסידרה וכהנים לעבודתם. העולם בו ישנם כהנים, לוויים וישראל הוא עולם מעמדי והיררכי מאין כמוהו. אנחנו, שמכירים מקרוב את מחירה של היררכיה, מתנגדים לה כמעט אינסטינקטיבית. אני מעריכה שמעטים בקהילתנו אכן מפללים לעולם היררכי כזה.

העבודה שאליה נתגעגע ואותה נתאר בפרוטרוט ב"סדר העבודה" המהווה את גולת הכותת של תפילת מוסף, כוללת הרבה מאוד חיות המועלות קרבן. העבודה הייחודית ליום הכיפורים מתנהלת בעיקרה מחוץ למקדש וכך נתאר זאת: "והוליכו [את השעיר המוקדש לעזאזל] אל ארץ גזרה למדבר שמם. וכשהגיע לצוק חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו, ודחפו בשתי ידיו לאחוריו. והוא היה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ואומר כך ימחו עוונות עמך בית ישראל." אני לא יודעת מה איתכם, אני צמחונית…

וכך נמשיך ונתפלל בשוביניזם לאומי ודתי: "עלינו לשבח לאדון הכל… שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם."

ומי שישרוד את כל זה יגלה אחה"צ, בקריאת התורה שבמנחה, את ההוראה הנושאת בשוברה את מורא העונש: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא… ולא תעשו מכל התועבות האלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה… כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." וזה רק מבחר אקראי…

מה אנחנו עושים בבית הכנסת? למה בנוסח המסורתי?

"כרת" – על שייכות ותיקון עולם קהילתי

לפחות בעבורי, טמונה התשובה באיום הגדול "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." אני, שהודרתי וניכרתי מאונס ומרצון המשמשים בערבוביה, מביתי ומילדותי איני מוכנה להכרת מעמי ומא-להי. בין היתר, זו דרכי להילחם על ביתי וילדותי. לעולם מייצרת השייכות לקהילה מסויימת היררכיה וגבולות והדרה ורוע. בהכרח. השייכות מיוצרת על ידי גבולות. וגבולות הינם חסרי משמעות אם אין מישהו מחוצה להם. זו דרכו העצובה הרעה והקשה של עולם. השייכות היא גם הכלי היחיד שאני מכירה המייצרת זהות. כמו שהבהירה זלדה בשירה המפורסם, "לכל איש יש שם", רק השייכות נותנת שם ורק מי ששייך זקוק לשם (או בכלל לשפה).

אין "אני" או משמעות ל"אני" שאינו חלק מ"אנחנו". איני מעלימה את עוולות ביתי, ילדותי, עמי, דתי וא-להי. רק שאיני מוכנה לוותר עליהם בשל כך. לכן אני מתפללת בתפילתם. לכן אני צועקת את עוולותיה של תפילתם. אני מתפללת לשייכות, לקהילה, לזהות שאין בהם עוול. אני לא מאמינה באפשרות קיומם של הללו. כמו שכתבתי קודם הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

ואני יודעת, כי גם התיקון, טמון בתפילה ולא פחות מכך בקהילה ובשייכות. אין חסד ותיקון ללא קהילה ושייכות. התיקון טמון באנשים המבטיחים לעצמם מדי שנה כי שוב לא יבגדו, לא יגזלו, לא ירשיעו ולא יכזבו. מאנשים המצטערים מעומק לב על הונאת רע ולשון הרע, על משא ומתן שלא באמונה, על עיניהם הרמות והצרות, על שנאת החינם שבליבם. אני חלק מהמסורת הזו. מהמסורת שמכירה ברע של עצמה ואנשיה. אני חלק מהתפילה, שגם אותה נאמר ביום הכיפורים ל"תיקון עולם במלכות שדי". איני מכירה יחיד שיכול לעשות זאת או אפילו להתפלל לכך ברצינות. אני חלק מהבקשה והתחינה לעולם של מחסה, חמלה שמחה וקדושה. כמו שנשיר, באחד השירים האהובים עלי ביותר בתפילה: "חמול על מעשיך, ותשמח במעשיך, ויאמרו לך חוסיך, בצדקך עמוסיך: תוקדש אדון על כל מעשיך כי מקדישיך כקדושתך קידשת." איני יודעת כיצד ניתן לדמיין עולם של שמחה או חמלה או קדושה או משמעות, ללא זהות קהילה ושייכות.

הפרדוקס הוא גם נקודת הסיום של התפילה ושל המתפלל. בסיומו של היום הקדוש, אחרי שעות ארוכות בהן נפתל המאמין, המתפלל, כל מאמין וכל מתפלל, עם הפרדוקס שבעצם התפילה כמו גם בתכניה. אין לו עוד אלא להיאחז בלזעוק שבע פעמים, את הטאוטולוגיה המכילה בתוכה את כל הפאראדוקסים וכל הפתרונות. היא האתגר והיא היעד היא הקרע והיא השלמתו – הטאוטולוגיה שהיא כל עולמו של המאמין: ה' הוא הא-להים.

נוסח אחר של המאמר פורסם בעלון בריש גלי, עלון חברותא לבתי כנסת.