לעדכונים על פעילויות ואירועים:

המגדר שלי זה אני.

המגדר שלי זה אני.

שנים פחדתי לגלות שאני לא מספיק "גבר". כשהייתי ילד אהבתי ללבוש שמלות, לשחק תיאטרון (בבית), לעצב את החדר ועוד כל מיני התנהגויות שיש מי שראה כמתאימות ל"נשים" ואני הפנמתי את המסר הזה. בד בבד גם שיחקתי כדורגל ואהבתי מאוד את מה שיוחס כמתאים ל"גברים". עם זאת המסר שאני "נשי" היה חזק והשאיר בי חותם.

בקבוצות של "טיפולי" המרה אמרו לי שאני "מנותק" מהגבריות שלי ולכן אני נמשך לגברים אחרים. ושאם אתחבר ל"גבריות" שלי וארגיש אותה בתוכי, לא ארגיש צורך לחפש אותה אצל גבר אחר וממילא לא אמשך אליו. זה שכנע אותי. חשבתי לעצמי "באמת יש לי חוסר ביטחון בעצמי, ואני לא מרגיש מספיק "גבר", אז אולי הם צודקים".

כנראה שלא במקרה שלי.

כשיצאתי בשאלה התחלתי לנסוע לסדנאות התפתחות שהיו מיועדות לגברים מכל הארץ, ללא קשר לנטייה מינית או לדת כזו או אחרת. זאת בשעה שאני עדיין הולך לטיפולי המרה. הסדנאות "החילוניות" היו עמוקות, והאנשים חשפו רגשות עמוקים והיו פגיעים ונוגעים ללב. שם גיליתי שהחווייה של "אני לא מרגיש מספיק גבר" נפוצה מאוד אצל הטרוסקסואליים והיא לא חווייה ייחודית להומוסקסואלים או ביסקסואלים. הבנתי שהדרמה סביב סוגיית הגבריות כנראה יותר אוניברסלית ממה שסיפרו לי במשך השנים.

ואז קרה משהו מעניין.

שנים של מרדף אחרי אותה "גבריות" נעצרו בבת אחת. ברגע של טרנספורמציה בסדנה הרגשתי שאני מתחבר לעצמי כמו שאני. לא משנה מה יש בי – גבריות או נשיות, גם וגם, לא ולא, פשוט לא משנה. וזה עבד! ברגע אחד הרגשתי שלם. הכל פתאום היה ברור כשמש – אני אני, ואני בסדר גמור.

באותו רגע ידעתי שאני עם "המשחק" של הגבריות והנשיות סיימתי. הספקות לגבי היותי מספיק "גבר" חלפו והביטחון העצמי שלי עלה. מאז חלפו כבר כמה שנים והחוויה של הביטחון בעצמי מתחזקת עוד ועוד, אני מרגיש יותר בבית.

אגב, עובדת טריוויה מעניינת – ידעתם שיש שפות שאין בהם מגדר לשוני? למשל הונגרית, טורקית, טטרית, פינית, אסטונית ועוד. אז אולי עדיף שגם העברית תהיה לא ממוגדרת?

ובקיצור, אני לא גבר ולא אישה, לא בן ולא בת, יש לי גוף ואני אוהב אותו ומה שיש לי בין הרגליים או כמות הטסטוסטרון והאסטרוגן בגופי הם פרטים שקשורים אלי ולא לאף אחד אחר. פשוט.

ומה לשון הפנייה שלי?

לי אישית זה לא כל כך משנה.

תקראו לי, אולי אני אבוא

🙂

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.