צילצלתי בפעמון ודפקתי בדלת. "רגע!" חיכיתי עוד כמה רגעים ודפקתי שוב. הדלת נפתחה, ומולי עמד חברי משכבר הימים, שמחה. "איזה נפלא שבאת, נדב. עכשיו אני יכול לקיים את מצוות הכנסת אורחים. מצטער שלקח לי זמן רעננתי את עצמי בהלכות של הכנסת אורחים."
"אהובה! נדב הגיע! אני מראה לו את הפטיו, ונשב שם." שמחה צעק לאשתו ואז פנה אלי תוך כדי הליכה, "איזה יופי הפטיו החדש שלנו. אתה לא תאמין כמה עברנו איתו. רצינו לשים עוד מזוזה בבית ולא ידענו איפה, אז החלטנו לבנות את זה, היינו צריכים לברר איך לבנות בצורה כזו שבאמת נהיה חייבים במזוזה. בסופו של דבר הצלחנו להוסיף שתי מזוזות."
הגענו לפטיו שבאמת היה מרשים בגודלו וצורתו ועיצובו. אמרתי זאת והוספתי "אהבתי את הצמחייה שיש לכם כאן, זה גנן מטפל לכם?"
שמחה חייך ממתיק סוד "לא, למדתי את ההלכות לבד."
הבטתי בו מבולבל, והוא הסביר, "חזרנו מבית הכנסת, ואמרתי לאשתי: אהובה, את יודעת איזו מצווה לא קיימנו אף פעם? כלאים. עכשיו שיהיה לנו פטיו נוכל לדאוג שלא נעבור על כלאיים. והיא, אהובה, אמרה לי בחזרה בעיניים נוצצות, אתה יודע עוד כמה מצוות נוכל לעשות אם יהיו לנו צמחים בפטיו?"
הוא הרים את בהונו כמתחיל למנות, אך הוא לא הספיק, צווחה נשמע מכיוון המטבח. מיהרתי אחרי שמחה, כשהגענו נגלה לנו מחזה משעשע, אשתו עומדת על כיסא מחבקת את בנם בימינה ומנופפת במערוך בידה השנייה, שניהם צווחים "הצילו"
"אהובה, מה קרה?" התגבר שמחה על הצווחות.
"ראיתי אותו רץ על השיש. תסלק אותו מכאן. אם הוא יכנס לאוכל זה יהיה שישה לאווים. הנה הוא שוב! תסתכל מהר! אויש, מגעיל אותי כל האיסורים שעלולים לעבור!"
שמחה ואני הסתובבנו מהר בכדי לראות עכביש קטן עולה על הקיר. באתי להכות אותו עם כף ידי. אך עצרתי, נסיתי לחשוב מה שמחה יגיד. חצי שעה אני כאן וכבר אני חושב כמוהו.
חיפשתי היכן הוא ולפני שהתמקדתי בו, שמעתי חבטה, נייר עיתון שפוגע בקיר מין הסתם עם עכביש ביניהם, אך הבנתי שלא כאשר הגיע החבטה השנייה.
"מה עצרת?" הוא אמר "בעלת הבית רוצה להרוג את הג'וק הורגים את הג'וק, מה רצית לעשות לשלוח שאלה באסמאס? תלמד את ההלכה!"
עמדתי להיעלב, כששמחה נטל את ידי ופנה לבנו, "אתה רואה, קיימתי עכשיו מצוות תוכחה, מצוות תוכחה היא מצווה קשה מאוד…." קצת הפסקתי להקשיב הוא התחיל להיכנס לגדרים לפי ספר החינוך והמחלוקות שמנחת החינוך מביא על המקום. ריחפתי בתוך מחשבתי. שמחה עזב את ידי. ופנה אלי מחזיק את יד בנו.
"ושיננתם לבניך, גם מאוד חשוב, אבל כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות אצטרך ללמד אותו שוב את הנושא הזה כי הרי הרא"ש…" בין הרא"ש למהרש"א שוב ריחפתי. התעוררתי כאשר הוא אמר "ופרו ורבו"
הסתכלתי עליו ועל בנו במבט אחד רווי משמעות. שמחה הבין את הרמז "תורה היא וללמוד הוא צריך." עצרתי אותו לפני שיכניס גם את דעת האחרונים על ההגדתא, ורציתי לדבר איתו על מה שבאתי לדבר איתו.
חזרנו לשבת בפטיו.
"שמחה, לא פשוט לי לומר את מה שאני הולך להגיד עכשיו. אנחנו מכירים הרבה זמן אבל אתה לא באמת מכיר אותי. אף פעם לא סיפרתי לך שאני נמשך לגברים ולא לנשים, אני הומוסקסואל."
עצרתי את נשמתי, חששתי מאוד. יזרוק אותי מהבית? יצעק? שיעור הלכתי נוסף?
סיפרתי לו את חששותיי, שמחה החזיק תפס את ידי.
"תדע לך, שאפילו אם אנשים אומרים שמפריע להם הומואים בגלל ההלכה, הם משקרים או לך או לעצמם. הרי אם הם רואים גבר ואישה מחזיקים ידים ברחוב, כמה איסורים כלולים שם? ואתה רואה אני מחזיק את ידך ואתה תחזיק יש של אהוב לבך, אפס איסורים. ועדין לאנשים זה יותר יפריע. ועכשיו תאכל משהו כדי שתוכל לברך לפני ואחרי."
