הלוח הלבן שתקוע לי מאחורי הגב מספר את כל הסיפור בקצרה. אבל עבור מי שלא היה שם באותו ערב, אספר גם את הסיפור הארוך.
לפני כמה חודשים הוזמנתי להרצות באפרת בפני קבוצה של הורים דתיים לילדים להט״בים של ארגוני חברותא ותהל"ה, על האתגרים והקשיים שאיתם הם מתמודדים. בשבוע שעבר, כשקמנו מהשבעה על אבא, התקשרו המארגנות ושאלו האם אגיע למפגש כמתוכנן. האמת שאת רוב ההתחייבויות שהיו לי בשבועות האחרונים ביטלתי, אבל האירוע הזה היה נראה לי חשוב במיוחד ולכן הבטחתי לבוא בכל זאת.
כששאלתי על האופי של הקבוצה ועל מי צפוי להגיע, הסבירו לי שבגלל הבושה, והחששות החברתיים, ואולי מעוד כמה סיבות, הורים דתיים ללהט״בים לא ממהרים להגיע לפגישות כאלה. הרבה קהילות וישובים באזור מסרבים לפרסם את המפגשים, ומיקום המפגש נשמר בסוד ונשלח רק לנרשמים. ״אם יבואו 15 זו הצלחה גדולה״ נאמר לי. לכן הצעתי שנצלם את ההרצאה, כך שגם מי שלא מעז להגיע או לא רוצה להיחשף, יוכלו לשמוע את הדברים.
בערב המדובר ירד גשם זלעפות, וכשהתקרבתי לגוש עציון, על הדש-בורד הופיעה טמפרטורה של 4 מעלות. הנחתי שאף אחד לא יגיע. אבל כשנכנסתי ישבו בחדר כ-40 הורים, שרצו לשמוע ורצו להשמיע, לשאול, לחשוב, לשוחח.
העמדתי את המצלמה מולי, והסברתי שנצלם רק את הדברים שלי, ולא את השאלות או ההערות מהקהל. אבל רגע לפני שהתחלנו אחד ההורים הסב את תשומת לבי לכך שמאחוריי יש חלון, וכשיש אור בפנים וחושך בחוץ – בחלון נוצרת השתקפות, וכך עלולים לראות בצילום מי יושב מולי בחדר. היה בזה משהו סמלי וצובט לב – אנחנו מצלמים את ההרצאה כי ברור לנו שיש הרבה אנשים שלא מעזים להגיע לערב כזה, אבל אפילו בקרב האמיצים שהגיעו למפגש היו כאלה שעד כדי כך חוששים להיחשף. כך הגיע הלוח הלבן, שתפקידו למנוע את ההשתקפות, אל מאחורי הגב שלי. הדיסקרטיות הובטחה וניתן היה לצאת לדרך.
כל הדרך לגוש עציון התלבטתי באיזה איחול להורים כדאי לסיים את ההרצאה. אחרי האירוע הזה הבנתי שאת האיחול שלי אני מעדיף להשקיע בנו – הסביבה, הקהילה, החברה: שנזכה לכך ששיחה כזו תוכל להתנהל בלי מעטה הסודיות ההרסני הזה.
