זיו מולד
לפעמים אמא שלי שואלת אותי אם הכל בסדר משום מקום ולעיתים רבות מדי זה כשהיא שומעת על מקרה התאבדות בקהילה שאף פעם לא שמעתי עליו. השאלה עצמה נחמדה ביותר בהבנה שלה איך מקרה שנדמה מרוחק מכה גלים אך כשהיא נשאלת אני יודעת כי קרה מקרה טראגי וכי נאבדו חיים. זה עצוב ששאלה כה זכה נושאת עימה מטען כה כבד.
השבוע אמא שלי לא שאלה אותי אם הכל בסדר, כנראה היא לא ידעה שזהבה התאבדה. למען האמת גם אני לא ידעתי שזהבה התאבדה אלא שזהבה אחרת התאבדה. עם קצת הגיון בוודאי הייתי עולה על זה בעצמי, כמה טרנסיות מהרש"פ המתקראות זהבה שהיו באיגי בשנה האחרונה כבר יש? אבל בחרתי באופן לא מודע להמשיך את הקו בו מאז נטע חדיד לי אין קשר למתאבדים בקהילה, זה קשה מדי עבורי. ואז… ואז חבר שאל אותי "זו לא זהבה שלנו?" והאסימון החל צונח.
את זהבה לא הכרתי באמת, ידעתי שהיא ערבייה אבל לא ידעתי שהיא מהרש"פ, אפילו לא זכרתי ממש שקוראים לה זהבה, ידעתי שהיא באיגי, שהיא מתעניינת ביהדות ורוצה להתגייר, ידעתי שהיא מאוד מאוד חייכנית. את שאר סיפור חייה שמעתי רק עכשיו. הפעם יותר מתמיד זה היה קרוב, קרוב מאוד. ממש היינו יחד במנ"ש (מרכז נוער שכונתי) בתל אביב במקביל, התראנו, החלפנו שלום שלום וחיכנו זו לזו.
כשא.נשים שמרניים (גם מהקהילה) טוענים שאין כזו חיה "הקהילה" הם רק מוכיחים עד כמה טיעוניהם אינם מחזיקים מים. רק הקהילה יוכלה לחבר בין דתי.יה מתיכון מעורב במודיעין לבין טרנסית ערבייה שהצילה את חייה, שחלמה להתגייר, שחייכה, שהשתתפה באיגי. אלו דברים שלהרבה קשה לדמיין, שקשה לשאול בעדם אם הכל בסדר.
כבר יותר משנה שאני מתחננת מאנשי ונשות הלכה להוציא פסק עבור הרצף הטרנסי, לתקוע רגל בדלת, לקחת אחריות וכבר יותר מחצי שנה שנכתב לו באינטנסיביות מאמר שהבין שאם אין אני לי מי לי (גם אם זה נעשה בשיתוף עם רבניות). אני כותבת וכותבת ומתכוננת לראיין ולשאול ומסתכלת קדימה על השנה שלי בנטור ומסמנת יעדים אבל דבר כמו שקרה כעת דורש התייחסות. איננו חיות בווקאום ונדרשת תגובה ומתבקשת תגובה ולכן אני מעלה הילוך. אין לנו את הזמן לחכות ולא את החיים להשהות, אנחנו במירוץ הצלה של עצמנו.
אז מזומנת לעכל איתי יחד את הדבר הנורא, להתאבל, להיזכר, לשתף. מוזמנת להיות שותפות לזכרה של זהבה, לדבר, להתראיין, להציע הצעות, להוסיף.
הזמן קצר והמלאכה מרובה והחיים דוחקים.
ינצור ה' את זהבה בצרור החיים.
