היום (31.3) יום הנראות הטרנסית, מחר נכנס חג פסח

ואתמול הייתי בהרצאת זום של חבר ממש טוב שלי, בה דיברנו על איך יציאת מצרים יכולה להיות סיפור השראה לכל אוכלוסיית מיעוט שהיא ועל איך אפשר כיום ליצור תפילות ״בנוסח להט״בי״ כדי ליצור מקום גם לקהילה הגאה בדת ובאמונה.

יש משהו ביציאה הזו מעבדות לחירות שיכולה להיות תקפה לא רק לגבי יציאה של בני ישראל ממצרים אלא גם מיציאה ממסגרות לא תומכות.

אספר בקצרה: מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות מוזיקאי ולשיר, אבל מעולם לא יצא לי לחשוב למה בעצם אני רוצה את זה? ולמה התשוקה הזו להשמיע את הקול שלי כלכך בוערת בי?

ואז אני נזכר בתיכון, כשהייתי בן 16 הגיע מורה למוזיקה שבאמת האמין ביכולות שלי ונתן לי לשיר איך שאני רוצה ובאיזו שפה שאני רוצה (בערך באותו זמן התחלתי גם לכתוב ולהלחין שירים מקוריים) ואני עד היום אוהב ומעריך אותו ממש.

הבעיה היחידה הייתה שבזמנו בתיכון לא כלכך ידעו מה זה טרנסג׳נדר (אני גם לא חושב שהם רצו לדעת באותה תקופה כי קיבלתי על זה מלא גזלייטינג והתעללויות כמעט מכל הכיוונים) ונאסר עליי לשיר שירים שהדובר בהם מדבר על עצמו בלשון זכר, אז ״ברחתי״ לאנגלית.

באמת שאם לא אבא שלי (עליו השלום) אני כנראה לא הייתי מגיע לגיל 18 כי באמת חשבתי באותה תקופה שזהו, זה הסוף שלי, שלא אוכל להגשים את עצמי ולעבוד את אלוהים בשמחה וללא דאגות…

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

בשנים האחרונות אני שר וכותב כמעט אך ורק בעברית.

הופעתי בבמות פתוחות, ואפילו בתאטרון ״תמונע״ (כחלק מפרויקט ״אשירה״) ועכשיו אני מבין את הכוח שיש לשפה העברית שבה גם כשאדם שר ומדבר על עצמו ביום יום הוא בעצם מעיד לעולם ״זה אני״.

וביחד עם העובדה שהרבה מהשירים שלי הם למעשה גם תפילות ודו שיח עם אלוהים, אני למעשה מבין שיש כאן ממש שיתוף פעולה עם אבינו שבשמיים. ושאני ממש לא חייב לוותר על הקיום שלי כדי להאמין בו, ואני ממש לא חייב לוותר על האמונה בו כדי להיות מי שאני. אני משתמש בקול שהוא נתן לי כדי להזכיר לעולם (ואולי גם לעצמי) שהוא אוהב אותנו, וכולנו בניו ובנותיו.

שנדע רק בשורות טובות

יום נראות טרנסית וחג פסח שמח לכולנו