כמו תמיד, זה התחיל בבעיה.
חשוב להשתתף בעצרת ולהיות חלק מהמסר שהיא מייצגת, חשוב מאוד אפילו, אבל הרי התקשורת תהיה שם בהמוניה והומואים רבים מחוץ לארון יהיו שם באלפיהם, ורק חסר לי שמצלמה תועה תציג אותי בשידור חי על מרקע הטלוויזיה של כל עם ישראל ואוי לי ואבוי לי אם הומו מחוץ לארון שעובד במקום עבודתי ישגיח בי ובאותו הרגע ימסרן לכל החברֶה מהמשרד שהדוס הדתי הוא – לא תאמינו – הומו!
כמו תמיד, זה המשיך בהכחשה.
יהיו שם גם סטרייטים. הרי נינט תופיע, ריטה תופיע, אמיר פיי גוטמן יופיע – רגע הוא כבר יצא מארון – אז קרן פלס תופיע ומרגול תופיע. סטרייטים רבים לא יחמיצו את הכוכבים ויגיעו בהמוניהם להופעה חינם בכיכר רבין. כך שאם מאן דהוא, ואפילו סבתא, ישגיח בפניי שיוצגו על מרקע הטלוויזיה או אם פלוני, ואפילו הבוס, יבחין בי בין מאות אלפי המשתתפים – הוא יניח שאני סטרייט מתעניין. בשירים ובהופעות, כמובן.
כמו תמיד, המציאות טפחה בפנים.
"נראה לך שאנשים לא מבינים שאם אתה עומד בדוכן חברותא, מחלק פליירים של חברותא, מסביר לאנשים הסקרנים שניגשו אליך כדי לקבל עוד פרטים מהי חברותא ואיך מסתדר להיות גם הומו וגם דתי – אתה חושב שאנשים לא מבינים שאתה גם הומו וגם דתי?!" שאל אותי אחד מחברי חברותא שעמד עמי בדוכן שחברותא הציבה בעצרת אמש.
"אתה מסתובב עם משה בין האנשים, חוצה עמו את כל הכיכר כמה וכמה פעמים ובכל רגע מביט לאחור בדאגה כדי לוודא שהוא עדיין מאחוריך; אתה טופח לו על הגב יותר מדי פעמיים, אתה מכרכר סביבו כל הערב; והוא מצדו כל הזמן מקווה שאתה בסדר וששתית מספיק כי חם ולח ואתה מאבד נוזלים – ואתה עדיין חושב שאנשים לא קלטו שמדובר בשני בחורים שהם יותר מסתם זוג חברים?" שאלתי את עצמי לאחר שהבנתי שאכן יש כאן בעיה.
כמו תמיד, זה נגמר בפתרון.
אין לי בעיה שיבינו כי בערב החשוב הזה העוסק ברעיון הסובלנות לאחר – אני יוצא מהארון ושיתהפך העולם. ואם מצלמה תתפוס אותי – שתתפוס. ומי שירצה לחשוד – שיחשוד. ואם ירכלו בעבודה – שירכלו. ואם סטרייט המזדהה עם רעיון העצרת יקלוט אותי מסתובב עם משה או מחלק פליירים של חברותא – שיקלוט ושייהנה לו מהשתעשעות במחשבה אם אני כן או לא.
וכך, שלא כמו במפגשי חברותא שם נפגשים במקום דיסקרטי ויש רק הומואים ואנ"ש, הפעם בפעם הראשונה יצאתי מהארון בפומבי ובפרהסיה לחלוטין.
טוב נו, כמעט.
nrg מעריב, י"ט באב התשס"ט, 9.8.09
