נטע ראשד
היום חל יום הזיכרון הטרנסי.
יום של זיכרון, אבל והנצחה – בתוך תקופה שלמה וארוכה מדי שבה התחושות הללו מוכרות לנו.
במיוחד בימים אלו אני משתדלת להיזכר שיש עוד מלחמה בחוץ. מלחמה ארוכת שנים שמלאה בדגלים לבנים. מלחמה חיצונית ופנימית שעוברת כל אחת ואחד מהקהילה הטרנסית.
ואני משתדלת להבדיל את יום הזכרון הזה מן שאר הימים.
ואני משתדלת לזכור את כולן. את הטרנסית הזקנה ואת הטרנס הקטן ואת האבינארים ששמם עוד לא נקלט. את כל האנשים והנשים שמצאו כי אבדה תקוותם.
כי רבים הם מספור. וגורלן נתאכזר עליהן. וחיינו קשים הם. ואני נזכרת באמרה שחרוטה לי בלב:
"בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת. וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת." (מתוך הקינה הפותחת את אמירת הקינות בליל תשעה באב)
והערב אבכה ואזכור, ומחר אקום ואנצור. לא תישכח מזיכרוני גם המלחמה הזאת, שנשבעתי שאילחם ולא אשתוק.
נזכור את כולן.
לוחמים ולוחמות מקהילת הלהט״ב מחרפים
