אל הפוסט הזה אני מגיעה לכתוב כמו שהגעתי אל הסמינר של שב"ל לפני כמה ימים. קודם חשבתי "מה את צריכה את זה?" ואז מיד גם תהיתי "מה הם בכלל צריכים את זה?". זוהי הכרוניקה הידועה שלי, כיום טוב, מה שהיה היה, ומה שעכשיו מתרחש טוב איתי מעבר למה שיכולתי לדמיין.
כל המפרסמים פוסטים, המגיבים, הצועקים, המשניאים, כולם מוכיחים בכל אות שלהם שטרנסים הם לא פגשו, או לפחות לא הכירו לעומק ולו נשמה טרנסית אחת בעולם הזה. ואם יגידו שכן, אותי הם לא פגשו. עכשיו ברור לי שהסיפור שלי לא מייצג אבל דווקא לכן הוא כן. כי כל סיפור טרנסי נראה בערך ככה, מוזר ומורכב ולא לינארי ובהיר.
את הטרנסיות שלי פגשתי בפעם הראשונה בגדנ"ע בתיכון אליו עברתי מהישיבה התיכונית. בחיים שלי לא חוויתי עד אז דיספוריה מגדרית, זה עתה רק התחלתי לצאת מהארון כהומו־על־חלל, מה הסיכוי שדווקא בבא"ח צנחנים יתחיל המסע המגדרי שלי. זה הרי מופרך ומשולל כל יסוד, או פשוט ישראלי. כי אני ישראלית הרי, וזה דבר שיכול לקרות. את המצוקה שלי אז לא הבנתי, גם לא מר בחור בתפקיד "המפקד", גם לא המורה שלי, גם לא אימוש שהצלחתי לשכנע ביום האחרון לחלץ אותי מהמסע אל הגבריות אליו נקלעתי. הטרנסיות שלי התפתחה במקביל ובצמוד אל הדתיות שלי, המעבר לתיכון מעורב חייבה אקטיביות יתרה מבחינת הקיום הדתי, שזה גם מוזר, מי יוצא מהארון חווה דיספוריה מגדרית ומתמודד איתה בלימוד מחשבת ישראל, זה תמוה ולכל הפחות ישראלי ויהודי וסטנדרטי כי כאן הרי התבגרתי. את הקיום שלי, את המקום שלי בעולם, בבית כנסת וכן, גם על הרצף המגדרי, עשיתי באיגי דתיות, בבית המדרש של איגי (עליו השלום). אבל זה לא היה פשוט, זה לא היה כיף, ההורים שלי היו עסוקים בלהיות הורים של הומו כשאני גיליתי דברים אחרים ומסעירים הרבה יותר, ועד שהבנתי בערך איך מתקדמים הם היו עסוקים בהומואיות הבלתי נלאת ומנצנצנת שלי (ובהחלט ההומואיות שלי נצצה כמו כהן גדול בצאתו מהארון בשלום ובלי פגע כמעט).
תכלס, הקורונה הצילה אותי, הייתי יושבת שעות בחדר בזמן הסגר ומתאפרת. ביטול המסע לפולין הביא איתו יכולות כלכליות בדמות כסף למייקאפ ולשמלות. באמת מלבד זה שחשבתי שלא נשרוד, ולעולם לא נתחבק שוב, התקופה הייתה זוהרת עבור מי שלראשונה מתנסה באופוריה ושרה שירים של ינטל בחור ישיבה. את סוף התיכון שלי עשיתי משוקע בפרויקט שכולו היה על טהרת הדתיות ההומו-טרנסית שלי, עבודת גמר עיונית על אמנות קווירית בניו־יורק ועבודת גמר מעשית שהייתה טלית רקומה בשמות כל אימותיי שמצאתי עד דור עשירי שהצטרפה לשמלת הכלה של אימי. משם עברתי לנטור, וכל שמץ של דיספוריה נותרה בתחתית הגולן, שם הייתי בת יחסית, דתייה לא יחסית, גבאית במניין היפה שלנו. אז נכון שכל חזרה הביתה לוותה בכאפה מרנינה של מציאות מתנגשת חזיתית באוטופית אבל במדרשת השילוב זכיתי לסיים את התקופה האפלה הזו בחיי. להיות אני ללא עכבות, להיות מי שהייתי בישיבה התיכונית, בתיכון המעורב, בבית ובבית מדרש ללא הכאב הכרוך לרוב בחוויה הטרנסית הישראלית.
בעיקר כוונתי כאן לומר היא, שהמגיבים לרב אלקנה שרלו אינם מכירים טרנסים בישראל, אינם פוגשים אותם באמת, אולי חלקם זכו לקבל ממני ספרים בזמן שירותי בדלפק יהדות בספרייה הלאומית, אבל בסוף היום כשהם מניחים את המקלדת בצד וחושבים על עצמם טובה שהצילו ילדים מסירוס כימי או מה שהם לא הוזים קורה לטרנסים בימינו, הם אינם מכירים את זיו. א-בינארית, הומואית להחריד, דתייה עד זוב דם, שזכתה במקום בעולם שקיבל אותה כמו שהיא, כי היכן שיש בית אוהב, ובית מדרש רציני, וחברים יפים עד מאוד, החיים הם פשוטים וטובים. הם לא דרשו שום הליך רפואי מלבד טיפול פסיכולוגי סטנדרטי (וזה כי סבתא נפטרה פשוט), הם לא דרשו שום טרנספוביה במעטה של "טובת הילד שאין לי באמת מחוייבות כלפיו או רצון להתמודד עם ההשלכות שאני משליכה עליו בפייסבוק". ואת זה אותם טרנספובים מנסים להסתיר, כי הפניית תשומת הלב אל מקרים יחידאים של טרנסיות בספורט או בשירותים או בבתי הכלא, של איסורי הלכה שאינם רלוונטים למצב הטרנסי, יוצרת מסך עשן בטרם הציבור פוגש בחיים עצמם.
וזה לא שאני מתנגד לטיפול מאשש מגדר גם בצידו הכירוגי, בוודאי שאני בעד, בכל חיי מעולם לא ראיתי דבר שהיטיב כל כך עם חבריי לרצף המגדרי כמו טיפול מאשש מגדר. אבל עיקר כוונתי שוב היא להדגיש כי המרעים אינם יודעים דבר או חצי דבר, בסוף זה לא שהניתוחים הם לב העניין, אלא האנשים. פרשת הילד מגבעת שמואל הוכיחה זאת באופן אלים ביותר, ילד שלא עשה דבר רע לאדם, שלא עבר שום הליך רפואי, הועלה על המוקד. ואני זיו, לא משנה כמה לכאורה קיימתי בי את הבקשה הטרנספובית וההזויה של המגיבים לרב אלקנה, כרגע לא יכולה למצוא מקום מיטיב בבית הכנסת, לא מצאתי מקום מיטיב במוסדות החמ"ד וגם במדרשת השילוב נטור העומדנו בניסיון לפגוע באוטנומיה ובאוטופיה שלנו. וזוהי הערווה שהם לא רוצים לגלות, שגם אנשים עם חוויות מגדר מורכבות יותר, שהחיים שלהם טובים בפני עצמם, שמתקיימים עד כמה שניתן בעולם הדתי כטרנס* הם בלתי נסבלים לטרנספובים שהם.
אני זיו, א-בינארי והומו דתי, משרתת בספרייה הלאומית, חיה את התורה באופן קיומי, חיה את היהדות בכל צעד ושעל, חיה את ההישראלית גם אם לעיתים בעל כורחה, פשוט חי את חיי, זה דבר שפשוט לא מסתדר בעבורם. אני עושה תעמולה או שאני רק רוצה מקום להתפלל בו? אני משחיתה את גופי או שאני פשוט בנוח עם עצמי? אני אידיאולוגיית המגדר או שאני בפשטות הדברים רוצה לנשום?
הגעתי לסמינר צינית כהרגלי, צוחקת מהמצב האבסורדי שבו אנחנו מכינים רבנים, הורים ולה"בים להתכונן לא רק לעמוד בפרץ של הציונות הדתית אלא גם של הומואים תל אביביים שהחליטו לאחרונה לקום להרע. אין דבר משעשע מזה. מי יכל לדמיין. לאט לאט נזכרתי בכל האכזבות שליוו את עלייתי לירושלים, הרבנים שפגשתי בדרך ולא נתנו מענה מספק, הרבניות שדחפו אותי למסע מטלטל ששינה אותי עמוקות ואת ההבנה מי אני כאדם על הרצף הטרנסי. באכזבות האלו שכל אדם דתי על הרצף המגדרי והמיני פוגש עד שנותרות לו אפשרויות בודדות להמשיך להיות דתי או להיות בכלל. נזכרתי בכל המחקרים ובכל הפסקים ובכל המקורות ובכל האנשים האלו שהיו סימני דרך עבורי, בדרך אל חיים מיטבים ושלווים.
