הרעיון לטיול הזה התגלגל לא מעט זמן.
עד ללילה שלפני עוד לא ממש היה בטוח כמה באים והאם הוא בכלל ייצא לפועל, אבל בסוף זה קרה: יום שני כולם מתייצבים. בגלל שהנוכחים הגיעו כמעט מכל קצוות הארץ (ככה קוראים לאזור המרכז. פריפריה – יש דבר כזה?), היה צריך לקבוע שעה שנוחה לאלה שבשבילם זמן קריאת שמע הוא הגיוני גם בשעות הצהרים המוקדמות. בשתיים, שתיים ושלושים הסתיים האיסוף. שלושה רכבים פרטיים וגאים עשו את דרכם צפונה, בכל רכב קבוצה של אנשים שמתחילים להכיר זה את זה לראשונה בהיסוס.

השמחה והנשנושים לא נמשכו הרבה זמן. בצומת פורדיס החליט האוטו של אמציה (להלן, הקמב"ץ) לשבוק חיים מסיבה לא ברורה. ניסינו שעות להבין מה הסיבה, אבל אם היינו ממשיכים לתת להומואים לנסות לפתור בעיות מכניות, רחוק לא היינו מגיעים, אז נתנו למקצוענים באחד המוסכים בפורדיס לעשות את העבודה.
אז כן, הפנדה שהייתה מושא ללעג הוכיחה את עצמה. אפילו הצלחנו לבדוק כמה אנשים וציוד יכולים להידחס לתוך פיאט פצפונת (רק הגמל נשאר בחוץ).
המשכנו צפונה, היה צפוף ונעים, ובצומת גולני פגשנו את השאר ונסענו לכיוון עין תינה, במטרה לנסות להציל את הכבוד של היום האבוד.
למי שעוד לא נתקל במקום, מדובר באחד המעיינות הנחמדים בדרום רמת הגולן, שההליכה היא בתוך הבריכות ולבסוף מקנחים בטיפוס בתוך המפל עצמו. כאן חשוב להגיד שהשילוב של טיפוס בשעות החושך, עם נסיון לפלס דרך בין שיחים דוקרניים יכול להיות דבר משעשע (כל אחד והסטייה שלו…). בסופו של טיפוס, כמה אמיצים נכנסו אל המים הקפואים וחטפו היפותרמיה (מזל שהבאנו רופא בהתהוות). אלה שנשארו בחוץ נאבקו ביתושים.
עקוצים וקפואים עלינו לעין פית, כפר סורי נטוש, שם המתין לנו הקמב"ץ, מלווה בתגבורת. האש כבר בערה והיסודות למסעדה האיטלקית הראשונה בין החורבות הונחו.
פתחנו שולחן והקמנו מטבח לכל דבר שאפילו השף סטפן היה מתגאה בו. פסטות, סלטים וכמובן הרבה שימורים (ובכן, טונה זה גורמה).
האווירה הייתה מחשמלת, וממש ניצוצות עפו באוויר (טוב, ככה זה כשמביאים קרשים למדורה מאזור התעשייה של פורדיס). עד השעות הקטנות של הלילה, כאילו אין מחר מסלול קריעה, ישבנו ושיחקנו משחקי היכרות, ודיברנו אל תוך הלילה. בסוף, נפלנו שדודים באוהלים ובשק"שים רק בשביל לקבל לק משועלים, עקיצות מיתושים ועוד הנאות של חיק הטבע.
על הבוקר, אחרי חצי שעה של שינה, פחות או יותר, עמדנו מוכנים בתחילת המסלול ליד קברו של נבי ח'זורי (אחד מהקדושים של העדה הדרוזית. ביקשו ממני לשזור מור"קים בסיכום), וכמובן שבלי ארוחת בוקר אי אפשר להתחיל לצעוד. אחרי מסדר דיר באלק ואיומים מצד אמציה, התחלנו לרדת מנבי ח'זורי אל עבר הבניאס. מהבניאס נסענו לקיבוץ דפנה שם התמקמנו, כמה פסטוראלי, על גדות נחל דן לארוחת צהרים ושתיית בקבוקי בירה שהצטננו להם לאיטם בנחל. הנרגילה נשלפה גם כאן וכמה הוכיחו שהם יכולים להתחרות בזקנות של הכפר הסמוך בשאיפת עשן בסגנון פרפר.
ארוחת הצהרים הייתה רק מתאבן לעצירה ב'קפה קפה' בראש פינה לאוכל אמיתי. וכן, גם בחול המועד סוכות מרפי עובד והפעם בחר מרפי להושיב בשולחן הסמוך קרובת משפחה של אחד מהחבר'ה. נוהל התקפלות זריז, והופ כולנו חזרה לארון.
ובנימה רצינית. הצטרפתי לראשונה לפעילות של 'חברותא' אחרי הרבה חששות ולבטים שהוכיחו את עצמם כלא מוצדקים. נהניתי מאוד, הכרתי אנשים חדשים ואני כבר מחכה בקוצר רוח לטיול הבא.

מאת ישי