יש להומואים תסביך קבוע עם חתונות. תסביך שאני לא לגמרי מבין, אגב, אבל אני מקשר אותו למשפחת ״קראש על הסטרייט״ ו״אמרו לי במעריב לנוער שנטייה מינית משתנה בסתיו״, או בשמם המקצועי – תסביכי יהודית רביץ: ״למה אני – מתאהבת תמיד – במה שאי אפשההר?״
אני, לעומת זאת, מתעב טקסים. טקסי יום השואה, יום העצמאות, ראש השנה לאילן וחג הסרטן הבין-לאומי. בלי הבדל דת, גזע ונטייה מינית. אם תשימו לב, אגב, הם באמת בלי הבדל: רוב הטקסים מורכבים מדקלום נטול-כישרון של טקסט נטול-משמעות, לרוב מתוצרת יאיר לפיד. בכל פעם מחדש "הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה", ו”האיש הזה הוא האח שלי”. (וברצינות, רגע: מתי יאיר לפיד נכנס לקאנון הלאומי, ואיך לעזאזל מוציאים אותו משם?)
חתונות לא טובות יותר, מהבחינה הזאת. קחו, לדוגמה, חבר שלי: מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית, וגם מפני שהחברה שלו סוף-סוף הסכימה, הוא התחתן.
הם בחרו לערוך חתונה צנועה וסולידית, במתבן של איזה בית כנסת בחדרה, ורק ההחלטה של ההורים להזמין 2500 איש מכל צד (ועוד כמה זוגות שבאו רק לטעום), הפריעה במשהו לאינטימיות של האירוע. נראה שמכל החברים שלו הייתי זה שהכי זקוק לנס, ולכן נבחרתי להיות עֵד בחתונה. זה המון סגולות, מסתבר. למעשה, על פי חישוב קצר שערכתי, עם כמות הסגולות הזאת אני אמור להתחתן בעוד מקסימום שבועיים, עם שלוש בחורות שונות וכלייזמר.
תפקידך כעֵד, כך התברר, הוא לעמוד על כך שכל אחד ואחד מהרעיונות הכי ביזאריים של מסכת קידושין יתקיים במלואו. העֵד השני היה מומלץ-לרב בישיבה כזאת או אחרת (והיה זקוק לסגולות הרבה יותר ממני, אם תשאלו אותי), כך שהיה לי מדריך צמוד מאחורי הקלעים: ראשית כל חתמנו על הכתובה. כיוון שלא היה ברור אם מותר להקנות שטר, הקנינו לאבא של הכלה, יחד עם החמשת אלפים זוז, גם את הפלאפון שלי. אחר כך היינו צריכים לוודא שלא עובדים עלינו, ולא מחליפים לו את הכלה רגע לפני שמכסים אותה בהינומה. ואז לוודא שהטבעת שווה פרוטה, ושהחתן לא מכניס אותה בחזרה לכיס, ברגע של חולשה זמנית. מן הון להון לשמוע את הרב ממלמל לעצמו (“איפה השכינה?”), את הקהל ממלמל קצת יותר בקול (“איפה הבופה?”), את הדוד של החתן ממלמל משהו שגם הוא בעצמו לא הצליח לשמוע (“איפה מדליקים פה את המיקרופון?”), ובסוף להשגיח על הילדים שבע דקות וחצי בחדר ייחוד. כל התענוג עלה לי שלוש מאות וחמישים שקל, תודה ששאלתם; ולא שהחתן, או ההורים של אשתו, או הסבתא של בעל האולם, יראו מזה משהו. הכול בא מן העפר, והכול שב אל העפר.
אבל רגע לפני החופה, כשהחתן ניגש לכסות את הכלה בהינומה, והם נפגשו בפעם הראשונה אחרי שבוע, הוא התכופף כדי ללחוש לה משהו. והיא לחשה לו משהו בחזרה. והקהל מחכה, והם לוחשים, ומישהו מעיר, "יש להם שבעים שנה עכשיו לשעמם אחד את השני, מה כבר לא יכול לחכות לאחרי השניצל?”, ולא מן הנמנע שהמישהו הזה היה אני, אבל הם מתלחשים עוד ועוד.
הוא היה שלה לחלוטין, והיא הייתה שלו, ולא היה אכפת להם מכל הרוע שהאורחים הציניים שלהם פיזרו מעל השולחנות של הבופה. ובתוך כל הטקס המיותר להפליא הזה, פתאום הבנתי למה זה טוב: זה סוף שמח.
זה לא סתם שבכל פעם, רגע לפני ה"באושר ועושר עד עצם היום הזה," הם מתחתנים. כי להתחתן זה הסוף של העלילה: זה להחליט שזהו. הוא לא כל כך חכם, אני יודעת, הוא לא כל כך חתיך, או גבוה או שורק את הש"ינים שלו (כל אחד ומה שהוא מחפש בגברים). אבל זהו: זה הוא.
אשליית השפע של ״אטרף״ ותל אביב עושה בדיוק את העבודה ההפוכה. צרות וגברים מגיעים בצרורות: בכל פעם שאתה פוגש מישהו שנראה מבטיח, פתאום מופיעות מסביבו המון אופציות קורצות אחרות. וזה לא הגורל, מסתבר. זו פשוט סטטיסטיקה פואסונית.
ובתור הומואים, אולי חסר לנו המנגנון הטקסי שמאפשר לנו לעצור. תקראו לזה חתונה, אם תרצו. כמו בסיפור על דג הזהב: לפעמים צריך לדעת להפסיק לבקש.
*
אנחנו מפחדים מעצמנו, חשבה בעצב, מפחדים לעצור ולהודות שאולי די לנו בכך. אולי זה כל מה שיש. במקום זאת אנחנו סובבים וסובבים, כמו רשתות המסתבכות בתוך עצמן.
אשת הדייג עמדה מחוץ לארמון ובהתה בדמותו המתקרבת של בעלה. בכל ערב, כשהגיש לה את סל הדגים המתים, ביקשה למצוא בו את דג הזהב. לשווא.
"ומה עוד את רוצה?" הוא שאל.
הם הביטו זה בזה והשפילו את מבטם: האם ייתכן שזה הכול?
היא אספה את הכלים מהשולחן. גם מחר הוא יֵצא אל הים.
*
ובפינת התרבות להפעם:
אני אוהב להעביר ביקורת, אני אוהב סרטים – וכמו שתהתה גלן קלוז ב״חיזור גורלי״ – למה לא לשלב בין השניים? (״אני אוהבת חיות. אני אוהבת לבשל.״)
מה גם שהטור הזה נותן לי יופי של הזדמנות לנקות את המצפון מכל הדרכים הלא-חוקיות שבהן אני צופה בסרטים האלה, בדרך כלל: אל תהיו כמוני, ילדים! לכו לספריית הוידאו הקרובה לביתכם, והשאילו עותק כמו שצריך.
אז, הרי לכם: המלצת השבוע היא “נשק את הכלה" (הקדימון – הגרוע – כאן).
הסרט הזה הוא ספין-אוף הומואי על "החתונה של החבר שלי", אבל הוא ספין-אוף טוב. מאט וראיין היו בתיכון מה שאריק ובנץ היו ברחוב סומסום: דברים נסתרים קרו מתחת לשמיכות (עם כמה סצינות פלאש-בק נהדרות). עכשיו מאט הוא הומו מגניב בניו יורק, וראיין נשאר בעיירה המנומנמת, ועומד להתחתן עם טורי ספלינג מ- 90210. שזה מוצדק לגמרי, לדעתי, אבל מאט מתעקש לנסוע ולהציל אותו ממלתעותיה ברגע האחרון.
זאת קלישאה מוחלטת. אין כאן אף שוודי שמשחק שחמט עם המוות, ושום אמירה חשובה על החיים לא מסתתרת במיזנסצינות. אבל המשחק טוב, הדיאלוגים קצובים, וזה הבמאי שכתב את Latter Days (שגם הוא היה קסום בדרכו שלו). נו, אני מניח שגם בשביל לעשות סרט צריך איזשהו כישרון; לא רק בשביל לכתוב טורים ב'חברותא'.
תתמסדו, יקיריי. זה טוב לכלכלה.
ופרו ורבו, ומלאו את הארץ. עד לפעם הבאה:
אליק
9 תגובות
אליק יקירי, יש משהו נינוח פתאום בכתיבה שלך: כתיבה כנה יותר, פתוחה יותר, קשובה יותר – וקפוצה פחות (יחסית לטורים הקודמים).
הרכות הזאת הולמת אותך ומוציאה דברים מצוינים.
אין ספק שנהניתי מכל מילה. כנראה שהמעבר לעיר הגדולה מוציא ממך פן חדש ומפתיע!
מחכה לסרט, או לספר. מה שיבוא קודם.
עלה והצלח.
השלב הגבוה באהבה היא, בין בני זוג בין שני אנשים. הקב"ה העניק לבני האדם את רגש האהבה בדרגה גבוה על מנת שבני זוג יוכלו להיות יחד. הביחד לא מספיק וצריך חוט מקשר והחוט הזה זאת אהבה. הרמב"ן כותב כי רגש האהבה הוטבע בבני אדם. האם אהבה אמורה להיות טהורה חפה מאינטרסים אישיים? לכאורה כן. אבל אי אפשר להתעלם כי אנחנו ממונעים מצרכים גשמיים כמו יחסי מין וצרכים רגשיים בצורך לאהוב ולהיות נאהב. מעבר לצורך הבסיסי של הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם. מאחורי כל בני זוג ישנם הסיבות לאיחוד של השניים יחד. יכול להיות הרגשת ביטחון, יש כאלו הזקוקים ל דמות אב או אם בבית, יש כאלו שחיפשו רשת כלכלית וכו'. בני זוג לא תמיד יודעים למה הם יחד אבל השקט הנפשי השגרה נעימה אין הפרת איזון בחייהם ולכן הם גם לא מתעניינים למה הם יחד. האם ניתן לפרש במילים את רגש האהבה? האם אפשר לתאר במילים את רגש האהבה? ממש לא. תחושות של אהבה קשה לתאר במילים או לצבוע בצבעים. כשאומרים אני אוהב או אוהבת אני אומר את פעולת הרגש אבל לא את התיאור האמתי של אהבה אמתית המציפה את ליבו וגופו של האדם. כשבני אדם מתחתנים שתי האהבות מחתברות וגורמת לאהוב אחד את השני ועל ידי כך להביא להקמת משפחה. אדם המעניק מעצמו ודואג לשני וממלא את כל צרכיו גם אם לא תמיד נוח ומתחשק הוא קשוב לשני זאת אהבה אמתית. האם זה נכון גם לקהילת ההומוסקסואלים? האם הקהילה לא צריכה לשאול את עצמה ולערוך חשבון נפש מדוע קל לספור את הזוגות הנשארים בזוגיות נאמנה? מדוע כל כך הרבה זוגות שכן נשארים לאורך שנים מסכימים על "זוגיות פתוחה"? מדוע אחוז הבגידה בזוגות הומוסקסואלים היא גבוהה לאין שיעור מאשר אצל הזוגות ההטרוסקסואלים? מדוע שכבר גבר מוצא בן זוג המוצא חן בעיניו הוא בדרך כלל זמני או כמו שכותב המאמר הטיב לכתוב, “אשליית השפע של ״אטרף״ ותל אביב עושה בדיוק את העבודה ההפוכה. צרות וגברים מגיעים בצרורות: בכל פעם שאתה פוגש מישהו שנראה מבטיח, פתאום מופיעות מסביבו המון אופציות קורצות אחרות". אולי אחרי חשבון נפש אמתי, ותשובות לשאלות אלו ,הדברים יראו אחרת.
מ-א-מ-ם, מ-א-מ-ם, מ-א-מ-ם ושוב- מ-א-מ-ם!
או. אז התמונות המ-טו-ר-פות שלך הן משם.
אין לי באמת מה לומר. "פואסונית"? הייתי מגגל, אבל עכשיו מאוחר לאללה. והיית צריך לעצור אחרי אשת הדייג: יש משהו קשוב מדי, קפוץ פחות בכתיבה שלך. לא יודע אם זה קשור לגודלה של העיר, אבל זה לא הולם אותך. ותפסיק לריב עם עורכי לשון: אנחנו טועים, ואנחנו יודעים את זה, אבל אנחנו לא מסוגלים לעצור את עצמנו. תתעלם, ותפרסם לעיתים קרובות יותר. כששואלים אותך "מאיפה התמונות", לא מגיע לאף אחד לחכות חודש וחצי לתשובה.
תראה יוני, אתה צריך לזכור שכל מה שאנחנו אומרים על סטטיסטיקה של זוגיות אצל הומואים הוא תמיד בגדר ספקולציה, גם אם קשה לנו להאמין ש"ההומו הבודד מול הסטרייט המאושר" הוא רק טעות סטטיסטית. מה שכן- אחוז הבגידות אצל הומואים- אני כמעט בטוח שהוא לא יותר גבוה, ואולי אף נמוך מאשר אצל סטרייטים, מהסיבה הפשוטה שכשהומואים חווים קשיים בזוגיות הם או "פותחים" אותה (בנסיון למצוא סיפוק ועדיין להשאר ביחד) או נפרדים. יש המון סטרייטים שבוגדים, ועם כל הקושי בלהיות הומו, הגיע הזמן לזכור שהאידאליזציה שלנו כלפי הזוגיות הסטרייטית (ברמה הכללית כמובן, יש המון זוגות סטרייטים מאוהבים ומאושרים) לא עומדת במבחן המציאות.
שבת שלום מעבר לפינה,
אביעד, חיפה.
אליק יקר
רציתי לשתף אותך במאורע נוראי מן העבר: המעורבים: סטטיסטיקאי רוסי בעל אוצר מילים בסיסי מאוד בעברית, סיגריה מסריחה והרבה קפה שחור. התוצאה הנוראית: הכל מתפלג באופן פואסוני. כל התוצאות חסרות משמעות.
בתור מי שחווה את זה מקרוב ונושא את הצלקות עד היום הריני מוסמך להמליץ:
יש שתי דרכים אפשריות לצאת מזה:
האפשרות הראשונה: אולי אתה צריך להבין שלשאלה שאתה ששואל אין שום תשובה משמעותית.
האפשרות השניה: אתה שואל את השאלה בכלים לא נכונים שגורמים לתוצאה הנכונה ליטמע בבליל חסר משמעות.
אם לתרגם: או להבין שאין תשובה אחת יותר משמעותית מהאחרות, או להחליף את הדרך.
בברכת חברים לתורה ועבודה,
בני
תגיד, בני: לסטטיסטיקאי הרוסי שלך, לא קראו במקרה ג'ושו? סתם, כי הוא הזכיר לי מישהו שאני מכיר.
בב"ח לתו"ע.
קודם כל, אני מסכים עם נתי שהטור הזה הרבה יותר נינוח מקודמיו. הציניות שלך (שלא לומר הסרקאזם), על אף שהיא מושחזת וטובה, הופיעה בכל צעד ושעל בטורים הקודמים, מה שקצת פגם בהם, ונתן תחושה שאתה מתאמץ מדי. אז שאפו על הנינוחות.
ולעניין עצמו: אני לא חושב שהטקסיות היא מה שאנחנו צריכים, משום שהיא לא העניין עצמו, אלא בסה"כ קישוט שמבטא את הרעיון – שאותו זיהית נכונה – ומאפשר להעצים אותו כאידיאל חברתי.
בדיון הנוכחי האידיאל החברתי (וגם האישי כמובן) הוא היכולת להתחייב לאדם אחד, ועל סמך ניסיוני האישי הדל, זו הארה שעשויה ליפול עליך גם ללא שום טקס. האסימון שלי נפל יום בהיר אחד בלי שום הכנה מוקדמת או טקסים, והבנתי שבדיוק כמו שאמרת, למרות שהוא לא נראה כמו הנסיך שתמיד דמיינתי, זה האדם שבשבילו אני מוכן לוותר על האופציה להמשיך לבחור. אף אחד לא חגג איתי את התובנה הזו, אבל בשבילי זה היה הטקס האישי הכי מרגש בעולם.
גם אלוהים, כשברא את העולם, ובכך ויתר על כל האופציות האחרות לברוא עולם, לא עשה מסיבה בסוף אותו שבוע עמוס. הוא פשט הלך לנוח.