החלומות שהיו לי התרסקו ומצאתי את עצמי בודד ושבור

אני לא מאשים, לא אותה ולא אותי. גם לא את הממסד הדתי, על אף שאם הדברים היו אחרת הרבה מאד כאב היה יכול להיחסך. אני רק מבקש שתאמינו. שתאמינו לה, שתאמינו לי. את המחיר שלי אני כבר שילמתי, אין לי מה לעשות עם זה ואין לי טעם להאשים את המציאות שהייתה יכולה להיות אחרת. אני רק מקווה שעוד אנשים לא יעברו בגיהינום הזה. אל תתנו לזה לקרות בקלות דעת ואל תטיפו מוסר ואידיאולוגיה לאלו שיישאו את כאבם לבדם.

עמיאל הירשפלד


ארבע השנים האחרונות היו הסיוט הכי נורא בחיי, ולא מפני מה שהייתי צריך לעמוד מולו כי אם מפני מה שהייתי צריך לעמוד מול עצמי.

רננה ואני הולכים בדרכים אחרות. הבחורה הראשונה שיצאתי איתה, זאת שחלקתי איתה בית ארבע וחצי שנים, שהביאה את ילדי לעולם, והאהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. הבקרים שישבנו בפתח ביתנו בעתניאל ללמוד ביחד על כסף, השעות שקפאנו יחד בטרמפיאדות ובתי קפה שחגגנו בהם יומולדת ביום הזיכרון, כל אלו ייהפכו לזיכרון של החיים שהיו. ידהו עם השנים, יקבלו מובן אחר.

החברה הכי טובה שלי והאמא של הבן שלי לסבית. זאת האמת שפחדתי להסתכל בה כל כך הרבה זמן. זאת האמת שנמנעתי ממנה שוב ושוב, זאת האמת שאין לי דרך להבין אותה עד הסוף ואני חייב להאמין במה שאיני חש בבשרי.

החלומות שהיו לי התרסקו ומצאתי את עצמי בודד ושבור. פעם עמדתי על חוף שאין לי כבר דרך לראות אותו. הגלים משכו אותי אל לב ים ואינסוף פעמים כבר חשבתי שאטבע בהם. כל פעם הייתי ועודני צריך להיאבק בהם בשביל לשחות אל חוף שאיני יכול לראות ואף אחד לא יכול להבטיח לי שהוא קיים. לפעמים הגלים נרגעים והים שקט ונעים, לפעמים המים סוערים ואני לא יכול להימנע מלדמיין את עצמותי על הקרקעית. את הסכין הקרה של המוות אני מכיר היטב, אותה שמחלקת את החיים ללפני ואחרי. איתה אני כבר מיודד, אם אפשר לקרוא לזה כך, יודע שאין מה לעשות כנגדה אלא רק לשאת בהשלכות.

אני יודע שאני מצער הרבה מאד אנשים, החל מהורי, מסבתא, משפחה וחברים. תאמינו לי שאני האחרון בעולם שרוצה להיפרד מהאישה שאהבתי ועדיין אני הכי אוהב בעולם. אחרי כל השנים האלו הבנתי שאין עוד אפשרות מלבד זאת. אני צריך בעצמי לעמוד עם הסכין ולחתוך את החיים ללפני ואחרי, וזה הדבר הכי קשה בעולם. עברנו דרך הדחקה וטיפול בניסיון למצוא כל דרך לחיות יחד, ולבסוף בשיקום ובהחלטה על עתיד אחר. אין עוד אף אדם בעולם שיכול לעשות את זה מלבדנו ואף אחד לא יישא את כאבנו במקומנו.

אני לא מאשים, לא אותה ולא אותי. גם לא את הממסד הדתי, על אף שאם הדברים היו אחרת הרבה מאד כאב היה יכול להיחסך. אני רק מבקש שתאמינו. שתאמינו לה, שתאמינו לי. את המחיר שלי אני כבר שילמתי, אין לי מה לעשות עם זה ואין לי טעם להאשים את המציאות שהייתה יכולה להיות אחרת. אני רק מקווה שעוד אנשים לא יעברו בגיהינום הזה. אל תתנו לזה לקרות בקלות דעת ואל תטיפו מוסר ואידיאולוגיה לאלו שיישאו את כאבם לבדם.

ולך רננה אני מקווה שיהיו חיים טובים מאלו שהיו לנו יחד.

#דעה | פורסם באישור הכותב

אנחנו צריכות להיראות

אנחנו קהילה חזקה שגדלה מיום ליום, ולא נופלת. אנחנו נהפוך את העולם שלנו ליותר טוב.
אנחנו ננצח.

קרא עוד »

הרהור מתמשך ואסוציאטיבי בחוויית הגלות והחֲציּוּת שלי.

הייתי מוכנה לשלם מחירים ואכן שילמתי. מחירים כבדים מנשוא. אולם למחיר הגלות הרוחנית, לא הייתי מוכנה. אני טרם יודעת להכיל את התסכול כאשר זכרונות צפים, או געגוע לישיבה וללימוד התורה מגיע.

קרא עוד »

שתפו את המאמר