״אני לא מבין את כל הקטע הזה של הומואים דתיים,״ א׳ עצר אותי. זאת הייתה החתונה של בני וניר, ואני ניסיתי לתפוס עמדה אסטרטגית ליד השולחן של הקינוחים.
״יאללה, יאללה,״ פרסתי בפניו את משנתי הסדורה. ״זה הומואים, והם דתיים. מה יש פה לא להבין?״
״אתם כאילו אומרים שאתם דתיים, ואתם יותר טובים מאיתנו, אבל בעצם אתם בדיוק אותו דבר: אותם סטוצים, אותם מועדונים. בכל מקום אתם אומרים ש׳הנטייה לא אסורה, רק המעשה אסור,׳ אבל כולם עושים את ׳המעשה׳, אז מה הקטע?״
קצת התקשיתי לענות לו, בעיקר הודות לעוגת קצפת פרווה-אך-הו-כה-חלומית שמילאה לי את הפה. אבל מיד אחרי שאספתי את עשתונותיי וחתיכת עוגה נוספת, עניתי לו, משל הייתי הרב אבינר במסע לשיפוץ הגבריות:
״זה פשוט. אין דבר כזה, הומואים-דתיים.״
*
״הרב שלום, כמה רחוק מותר להגיע עם בחור בדייט הראשון?״
(שו״ת סמס, #233)
*
כי אין דבר כזה, בעצם. יש הומואים שהם דתיים, או דתיים שהם הומואים. אבל מרגע שהוא מחליט להיות הומו, מסך ברזל יורד על חייו של בחור דתי: מצדו האחד הוא דתי, ומצדו השני הוא הומו. וזה בכלל לא משנה עד כמה הבחור בתוך או מחוץ לארון: כשאתה הומו, אתה מחוץ לגבול. אתה במדינה אחרת, ובתווך זורם נהר הסמבטיון ויורק אבנים ואש כל השבוע. בינינו, מה בעלי התוספות מבינים במופעי דראג? ומה יש לרמב״ם להגיד על זוגיות פתוחה?
"לא נחשדו ישראל על משכב זכור!" ישעיהו ליבוביץ' מצטט באירוניה, (ושימו לב לאמירה האופנתית: מכנסי 7/3 עד החזה הם הבשורה של הקיץ הבא). ההלכה התרחקה מהמציאות ועברה לחיות בדיור מוגן: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור," היא קובעת, ולא נעים לנו להפריע לה עם חשדות בלתי-מבוססים משלנו. אין דבר כזה, 'הומואים דתיים', היא אומרת, ואנחנו מהנהנים בשקט. לא נעים. ההלכה היא מין קשישה מכובדת שכזו, מה היא כבר יכולה להבין. כשאנחנו באים לבקר, אנחנו הולכים לידה על קצות האצבעות, לא מערבים עוף בחלב ודג בבשר ושקרים בקטניות. אחר-כך אנחנו סוגרים מאחורינו בשקט-בשקט את הדלת, ונוסעים לאוויטה.
להומואים דתיים נשארה הגישה הבן-גוריונית הקלאסית, ״נהיה הומואים כאילו אין הלכה, ונקיים את ההלכה כאילו אנחנו לא הומואים.״ אין לנו דרך אחרת.
*
״הרב, אני יוצא עם מישהו כבר הרבה זמן וטוב לנו ביחד, אבל הוא לא רוצה ילדים אף-פעם. האם ההלכה דורשת ממני להיפרד ממנו?״
(שו״ת סמס, #436)
*
זה מופיע באתר כאן, מפעם לפעם: איזה בחורון דתי מבוהל תוהה בעילום שם, אם אלוהים שונא הומואים. תמיד יש נשמה טובה, אם לא בת-קול מפורשת, שכותבת לו ״אלוהים אוהב אותך כמו שאתה.״ תסלחו לי כולם, אבל זה שטויות. חברה סלולרית אולי אוהבת אותך כמו שאתה, אבל אלוהים? אלוהים בא אליך בדרישות. בשביל זה הוא אלוהים. "לא תבשל גדי בחלב אמו," הוא אומר. ואתה מרחיב את הדרישות האלה, ומחכה שלוש שעות בין עוף לגלידה, בעיקר בגלל שאתה רוצה אותו קרוב. זאת ההלכה: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הוא מלווה אותך בכל רגע. המהלך ההלכתי האדיר של חז״ל היה לשלוף את אלוהים מהברקים והרעמים של ההיסטוריה ולהכניס אותו לחיים של יום-יום: לתפילת שחרית, להטבלת כלים, לברכת אשר יצר. ״לשוק. לבית. ללב.״
לפני זמן-מה סערו הרוחות בכוס התה הקטנה שלנו, בגלל תוכנית בסגנון "זהבה ושלושת הדובים" בחינוכית-23. לסבית חביבה אחת עמדה מול שלושה רבנים, וסיפרה על הקשיים שיש לה עם הוריה. "תני לי את הטלפון שלהם," ביקש הרב פרומן, "אני אגיד להם לשבת עלייך שבעה." בלהט המהומה שהתפתחה שם אחר-כך ("זאת לא עמדה הלכתית!"), נשכח מה שאמר קודם לכן הרב בני לאו:
"הומוסקסואלים דתיים, מותר להם לקיים יחסי מין?" שאלה המנחה.
"למה הם צריכים לשאול את זה?," התרגז הרב לאו, "מה הם רוצים? הם רוצים פתק מרב?"
בעיניי, זה עצוב מאוד – "לך לרב לאו ותחתים אותו על פטור ממשכב-זכר". זאת תכליתה של ההלכה? בעצם, הרב לאו אומר לנו כך: תעשו מה שאתם רואים לנכון, אבל אל תלכלכו לי את ההלכה עם זה. היא עייפה, היא מבולבלת: היא אוסף של פתקים מרבנים. אל תכריחו אותה להתמודד עם החיים שלכם.
אני רוצה תשובה הלכתית, הרב לאו. אני לא רוצה פתק מרב: אני רוצה את אלוהים.
*
״הרב שלום. מה היא עמדת ההלכה לגבי זוגיות 'פתוחה' בין גברים?״
(שו״ת סמס, #386)
*
בשביל להניח תפילין ולאכול כשר, אני לא צריך את הרב פרומן. שישב עליי שבעה כל אימת שמתחשק לו. אני צריך את אנשי ההלכה דווקא היכן שהם לא מוכנים לדרוך: אני רוצה לדעת איזה הומואים הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנהיה. איזו זוגיות ההלכה דורשת מאיתנו לבנות, איך צריכות להיראות המסיבות שלנו, איך אסור להתנהג בדייטים, איך מקיימים יחסי מין.
ההלכה היא לא פתטית, אומר ישעיהו ליבוביץ׳: אין בה פאתוס, ואין לה חוש לדרמה. אין נושא שהיא נבוכה לדבר עליו. אין מקום שהוא מלוכלך מכדי שהיא תדרוך בו. ההלכה מקיפה את כל החיים של היהודי, משני עברי מסך הברזל. אני לא משלה את עצמי: אנשי הלכה מעטים יסכימו לחצות את הסמבטיון הזה. הכנסה של "הלכות הומואים" לשולחן-ערוך היא מתן לגיטימציה לאיסור תורה, או לפחות יכולה להתפרש ככה. אפשר לחכות עם זה מאתיים, שלוש-מאות שנה: שום דבר לא בוער. אבל בינתיים, אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו, אם אנחנו דתיים באמת. יש לנו הזדמנות, היסטורית כמעט, להרחיב את תחומי ההלכה, להכניס חלק שלם מחיינו תחת עול מלכות שמיים.
ההלכה דופקת בדלת: בואו נכתוב אותה. בואו נפתח את הרמב״ם ואת הרי״ף יחד עם לימודי מגדר ועם מסכת קידושין, ונעשה איתם משהו. לחלקנו אולי יש מושג איך ההלכה הזאת צריכה להיראות. לחלקנו אולי יש מושג הפוך: בואו לבית המדרש, ונתווכח על זה. אלוהים, אמר הרבי מקוצק, נמצא איפה שנותנים לו להיכנס. אפילו באוויטה.
*
והצעה לסדר: "כל מסע של אלף מייל מתחיל בטעות בניווט", אמר סיני ממורמר אחד. לפני כמה שבועות התפתח כאן דיון על ההפרדה בין גברים לנשים במניין של הומואים ולסביות. למה שלא נתחיל משם? נלמד את המקורות ההלכתיים, נחשוב קצת על המטא-הלכה, ונתווכח. אני לא בטוח שהאתר הזה הוא הפורום המתאים לדיון, בטח לא לדיון הלכתי רציני, אבל הכפפה נזרקת: הצעות לפעולה תתקבלנה בברכה.
פרו ורבו, חברים. רופאים ממליצים על זה.
אליק
21 תגובות
(שו"ת סמס 770#) כבוד הרב, יש לי ידיד הומו, הוא כתב מאמר מכונן וחשוב מאין כמוהו, האם מותר לי לטפוח על שכמו בחיבה, או שיש לחשוש מאיסור נגיעה ולהסתפק בטוקבק?
הוי. אלוהים. איזה יופי. סוף סוף מישהו כותב את מה שאני מרגיש כבר שנים!
הלוואי שזה לא יישאר בגדר מאמר מכונן אלא באמת יקרה.
נכון.
הצעות לפעולה: לפתוח בית מדרש ולכתוב. אין צורך בהלכה גמורה, בסגנון חיים דוד הלוי, אבל פרוטוקול תלמודי עם המחלוקות, הקושיות והתירוצים (והאגדתות…) יהיה יעיל. יום בחודש, 8 שעות, עם ספרייה רצינית (הלכה, מדרש, מחשבה, פסיכולוגיה, מגדר, פילוסופיה, גיאומטריה ופיזיולוגיה), ואחרי שנה כבר יהיה מוכן דף ב'. המשניות ייכתבו, כמובן, אחרי הגמרא – כך שאת תוכן העניינים יש לקבוע קודם. אתה מוזמן: מה הכי טוב לפתיחה?
כותב נכבד, כדאי לך לחשוב טוב אם לא עדיף לכם להנות מהחופש האישי שהעדר ההלכה יוצר. הזהרו לבל תתחילו מסע של אלף מילים, משפטים ומאות ספרים, בגלל טעות אחת.
בשטח הפקר יש גם משהו מבורך. אפשר לייצר הלכה פנימית, אישית, המבוססת על תחושות של עדינות וצניעות, כל אחד מול עצמו, בן זוגו ואלוהיו, גם בלי כללים שיהיו כתובים באיזה ספר.
אני זוכר את עצמי יושב במפגש עם עוד ארבעים הומואים, לפני חמש שנים, עם הרב ההוא מישיבת הדרום שאת שמו איני זוכר.
רק בקשה אחת היתה לו. תישארו דתיים.
ומה לגבי הנטייה המינית? כמה שפחות, ענה. כמה שפחות שפיכה לבטלה. בודאי לא איסורים מפורשים.
ואני הדתל"ש חמתי בערה בי.
זה כל מה שיש לך להגיד? שאלתי. מבחניתך לא משנה אם נהיה בזוגיות או לא. אם נהיה נאמנים. עד כמה נהיה כנים. הכל אתה מודד כמות השפיכות לבטלה? האם זו אמת המידה המוסרית שאתה מציע לנו?
הרב נבוך.
כנראה שתשובה לא תגיע מרבנים. אני ממקומי גם לא מעונין בכתיבת הלכה.
אבל יש לי בקשה, גם בתור הומואים, תזכרו להיות מוסריים.
נאלצתם לעבור גבול בצור וממוקש. זה לא אומר שאין גבולות אחריו.
וגם אם נאלצתם להשאיר את ההלכה בבית משום איסור טלטול, אל תשכחו מאין באתם.
הוא רב, לא יועץ נישואין. לכן הוא לא דיבר על הקשר או הנאמנות, הוא דיבר על מה שקשור לתפקידו-רב, להזהיר מאיסורים. אתה לא חושב?
מדהים, טור מדהים.
כתוב יפה ובצורה משעשעת ומצד שני מדבר על נושא בוער, קריטי, וחשוב ביותר.
אני בספק אם תהיה פסיקת הלכה ברורה בנוגע לחיים הומוסקסואליים אבל אני חושב שצריך להגיע הכי קרוב אליה שאפשר.
אני יכול להציג את התפיסה שלי, המטרה- גבר אחד לכל החיים, ברור שהמטרה בלתי אפשרית אבל זאת השאיפה וצריך להגיע הכי קרוב אליה, לדוגמא לדעתי אין מה להגיע רחוק בדייט ראשון, אין מה להגיע בכלל בדייט ראשון, הרי ברור שלא כל גבר שהיית איתו בדייט ראשון ישאר איתך לכל החיים, אני לא יודע מתי כן מותר ומתי זה בסדר, בעיקר בגלל שזה אף פעם לא באמת מותר ולא באמת בסדר…. אבל לדוגמא מסיבות, וזוגיות פתוחה, וסטוצים, אני חושב שאלוהים לא חושב שככה צריכים להתנהג הומואים יראי שמיים, אבל סך הכל אני חושב שצריכה להיות שאיפה לאורח חיים שהוא כמה שיותר מקודש, ובאיזהשהו מקום גם מובדל ושונה מאורח החיים ההומסקסואלי החילוני.
בנוסף לזה ברור בעיני שחלק מאורח החיים הוא התגברות, כלומר לא משנה מה אתה מחליט לעשות תמיד תציב את הגבול במקום שישאר לך איזשהו קושי, שכן תהיה לך התגברות על היצר, שכן תהיה לך התגברות על התאווה.
זה בגדול מה שאני חושב, ושוב פוסט חשוב מאוד וכל הכבוד לכותב.
סיני יקר – למה לעצור כאן? אנחנו יכולים ליהנות מהחופש של היעדר ההלכה בכל תחום בחיינו, כבר עכשיו. למה לא לנגן בשבת, לאכול רק במקומות כשרים, לצום ביום כיפור? למה להיכנע לגחמות של איזה ספר? למה לא ליצור הלכה פנימית, כל אחד מול עצמו?
איש חכם כבר אמר פעם את מה שאמרת:
" וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה… הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר."
(אגרת פאולוס השנייה אל הגלטיים)
אני מאמין ברעיון ההלכתי, אבל ההצדקה שלו עמוקה מדי בשביל הפורום הזה. קרא את ישעיהו לייבוביץ', את הרב אליעזר ברקוביץ', את הרב סולובייצ'יק. אתה יכול להאמין ב"דתיות שבלב"\ כמובן, אבל אז אין לנו מצע משותף לדיון.
אייל, אני מסכים. אם נעצור בספירת שפיכות זרע לבטלה, לא התקדמנו לשום מקום. ובעצמי אמרתי שאני לא מאמין שרבנים יסכימו לחצות איתנו את הגבול: אבל אני חושב שחשוב לחצות אותו. אני חושב שאין הרבה משמעות לאמירה "תישארו דתיים", אם היא לא מגובה בהסבר של "איך דתיים צריכים להתנהג."
באופן אישי ומטא-הלכתי, נניח, אני מאמין שההלכה צריכה לעודד זוגיות הומואית, במודל דומה לזה הסטרייטי. "לא טוב היות האדם לבדו", אומר אלוהים, וריש לקיש הופך את זה לעקרון הלכתי: "טב למיתב טנדו מלמיתב ארמילו". גישת ההלכה באופן כללי איננה מלחמה ביצר, אלא סובלימציה שלו: אני חושב שזאת הדרך שצריכה להינקט גם כאן – לתעל את המין לבניה של משהו עמוק יותר. לכן, לדוגמא, להלכה צריכה להיות עמדה ברורה נגד סטוצים, לענ"ד. ברור שהיא לא מסוגלת להתייחס לרזולוציה הזאת, אם כל מה שרבנים עושים זה לעמוד בחוץ ולספור שפיכות-זרע-לבטלה. אבל היא צריכה לעשות את זה: אנחנו צריכים לעשות את זה.
אני חושב שהעולם הדתי היהודי נע היום בין שתי קצות המטוטלת – זו ההלכתית והנוקשה וזו הניו אייג'ית והרכה יותר, והן מאזנות אחת את השניה. אני מבין את הצורך בהכללות בעולם ההלכתי, אני טוען שפריצות דרך מהסוג שלכם ומסוגים אחרים מותחי גבולות, הדומים להן, יש בהם להוסיף משהו רך לעולם ההלכתי. אבל אולי צריך קודם להכנס לאוהל לפני שפותחים בו פתחי אוורור. תודה על כל פנים.
זה הרבה יותר מעייף לכתוב תגובה, יותר קל לשים את הלייק האוטומטי לטקסט המעולה.
לגופו של עניין (מחמת הצניעות אסור לי לכתוב לגופו של הכותב, שו"ת סמס #421), תורתו של הרב סולוביצ'יק ב"איש ההלכה" וטהרנותו על פרופ' ליבוביץ את הדת מכל רגש, הכניסת אותנו להיות דת של רובוטים עם OCD.
אין לי שום צורך למענה על השאלה הבוערת באיזה צד של המיטה יש לשמור את המגבונים הלחים. כדברי הסיני נוח לי ממעט החופש.
אני מאמין שאמונה צריכה להיות מגובה במעשים, אבל כנראה שכל שטיפה המוח הקוקניקית שעברתי שנה שלמה במכינה הכניסה לי רק את הדבר היחיד שאני כנראה מסכים עם הרב קוק, בדור הזה שיש דברים יותר גדולים להתעסק בהם (מדינה מוסר וכד') ניתן לזנוח (הוא כמובן לא אמר זאת) קצת את ההלכות מהסוג של איזו נעל יש לקשור תחילה.
אני תמיד מגלה מחדש כמה מפאיניק אני, אשאר לי בגישת הבן גוריון.
אם כבר בן גוריון, מתי באמת הבריטים מתכוונים לחזור לארץ? מזמן לא ראינו קצת כיבוש נאור.
אביעד, נדמה לי שההזדמנות כאן גדולה הרבה יותר מזה. נדמה לי ש'מסכת הומואים' שתכתב, יכולה להצטרף למהלך גדול יותר, מה שללא ספק יקרה כאן אם נצליח להחזיק כאן מרכז תרבותי יהודי עצמאי לעוד כמה מאות שנים: הלכה עם ביצים. מה עמדת ההלכה לגבי עובדים זרים, איכות הסביבה, רשות הרבים, משרד החינוך? ההלכה שותקת, בינתיים. נוח לה להתעסק בנושאי השוליים. זה אולי ייגמר במגבונים הלחים, אבל זה יהפוך את הדיון ההלכתי שלנו להרבה יותר מעניין ורלוונטי.
אליק –
קודם כל הטקסט טוב, וזורק כפפה שכבר שנים באוויר.
ודווקא בגלל שהיתה באוויר כל כך הרבה זמן, אני חושב שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו למה; ההתמודדות שלנו עם ההלכה, לענ"ד, נעשית כבר שנים מתוך דואליות. אנחנו – אם אני יכול לדבר בשמי ובשם עוד הרבה חברים שומרי הלכה ולאו דווקא עמי ארצות – מבינים את חשיבותה של ההלכה, את המאמץ ההיסטורי רב השנים שהושקע בה, ואת האלוהים שנחבא בתוך כל המאמץ האנושי הזה להתאים את התורה שבכתב אל המציאות המשתנה. אבל במקביל להבנה הזו, אנחנו יודעים שההלכה לעתים קרובות כבולה בתוך המגבלות הטכניות הנצרכות לה, ובמסגרתן קצת קשה "לנקות" את העדשה כדי לראות את אלהים. הסיבוך סביב חילול שבת על נכרי, איסור נגיעה למתנדבים המטפלים בנכות, מעמד האישה – משהו בתוכנו אומר "אלהים היה רוצה אחרת". גם היציאה מהארון, שלי לפחות, היתה מהולה בתחושה שאני חייב לעשות מעשה דתי שאינו הלכתי, ולהפסיק לשקר לכל כך הרבה אנשים.
העניין הוא, שההלכה זקוקה למגבלות הטכניות שלה. לפחות היא היתה זקוקה להן מאז היציאה הרשמית לגלות; לא צריך להיות שמרן גדול כדי להבין שאלמלא המגבלות האלה לא היתה נשארת חברה יהודית אחת לאורך זמן. כדי לקום ולומר "אנחנו בארץ, צריך לשנות ראש" צריך להיות מוכנים לביקורת המוצדקת שתטען שלאורך זמן תינתק החברה הדתית היהודית בארץ מכל חברה יהודית דתית אחרת, ביקורת שמן הסתם תנתק גם אותנו באופן סופי מקהל שומרי ההלכה; כתיבה של "מסכת הומואים", מוצדקת ככל שתהיה, לא תצליח להתקיים בלי לפרוץ את המשמעת בין ההלכה לתורה שבכתב.
פתרון הביניים שלי הוא לא להתייאש, אבל גם להשלים עם זה שאני חוטא. חוטא לא במובן של אשמה מצטברת, כי יש לי אמונה בכך שאלוהים די מרוצה מזה שיצאתי מהארון; חוטא במובן של החורג מן הנורמה. כמו המקושש, או משהו. אני מנסה לצמצם ככל האפשר את החריגות שלי, ובאמת לשאול את עצמי – גם אם אני מגיע לאוויטה – מה אלהים היה רוצה ממני כאן. אבל אני לא חי באשליה שהאינסטינקט הרליגיוזי שלי יכול להפוך אי פעם להלכה פסוקה, ואולי טוב שכך.
לצערי באולפנא שבה למדתי לא לימדו גמרא. היו מיליון סיבות למה לא כאשר המכעיסה שבהן: "נשים דעתן קלה". עד היום אני לא יודעת לפתוח ולקרא דף גמרא (מילא לפתוח אבל להבין…). אבל גמרא אחת אני מכירה ויודעת היטב. תנורו של עכנאי. ואני אוהבת אותה כי יש שם אלמנטים רבים מחיי: בת-קול (כבר אז ארגון לסביות דתיות), ויכוח מתוך אהבה, ושני משפטי קאלט: "לא בשמיים היא" ו "ניצחוני בניי".
להווי ידוע (ומי שלא יודע מוזמן לשאול) כי מתקיים בעיר החול מניין גאה. המניין הוקם מתוך צורך אישי שלי למקום תפילה ופתיחת שערי שמיים (עם כמה עוגות וקיגלים) ומתוך כך ענה על צורך של מאות אחרים. מאז מתקיים דיון בנוגע לרוח התפילה ואופי המחיצה. הדיון מתקיים בצורת "עכנאי", כנחש הדיונים סובבים ומתפתלים ומתלפפים וחוזרים והולכים שוב ושוב. בדומה לגמרא הדיון נערך מתוך רצון להביע איזו אמת אישית-הלכתית. הדעה כנגד המחיצה במניין של הומואים ולסביות דומה לדעתו של רבי אליעזר. לדעה זו יש הגיון כי אין טעם במחיצה בקהל כזה. המחיצה מבחינה הלכתית-הגיונית באה להפריד ביני לבין לימור ולא ביני לבן בני. ומצד שני חכמים אומרים כי יש כאן מסגרת הלכה שבתוכה ובמסגרת הכללים שלה יש לפעול.
בכל אופן, הדיון צריך להיערך מתוך כבוד והערכה ומתוך קבלה והכלה (ויש שיקראו הלכה) ומכיוון שחובבת כפפות אנוכי, הנה אני עונה. רות, עבור.
אני מבקשת לקיים דיון כזה בפועל (לא וירטואלי), ולאחר שיחה עם בני (ותודה רבה לו על כך) אני בודקת את האפשרות לקיים פאנל וקבוצות לימוד.
ממך, אליק אני מבקשת להיענות לקריאה זו ולכשתתבקש – להיות שותף בפאנל זה. (יש מחיר למי שזורק כפפות 🙂
תודה על כתיבה המעניקה השראה.
זהורית
זהורית שורק שלום.
אם אינני טועה כבר התכתבנו פעם. בכל אופן איפה נמצא בית הכנסת הזה? ואשמח לבוא לשמוע דיון הלכתי, יש אפשרות ליידע אותי? ועוד מה שהוא. הסירי דאגה מלבך. המנין הינו מנין כשר [כל זמן שיש עשרה גברים], בין שיש ובין שאין מחיצה. העשרה גברים עושים את המניו ולא המקום והמחיצה. בברכה מרדכי עבדיאל.
אולי כדאי שתשתפו את הרב רון מנהל הו"ד??
אני לא יכולה להתאפק ולא לקרא את השם שבחרת לכתוב בו, עם חיריק באותיות מ, ת. כך שאני לא יודעת אם אתה אמיתי או רק תמים מאוד כשאתה שואל שאלה כזו.
בכל אופן לשאלתך.
אתמול ישבתי עם הר רון בפאנל במסגרת "סקס אחר".
כל מה שהיה לו להגיד על המניין הגאה הוא זה שזה לא מניין הלכתי / אורתודוקסי.
הוא יכל להגיד גם מילים טובות על המקום הזה. (למשל:)
המניין הגאה מאפשר לאנשים רבים שלא מרגישים בנח להיכנס לבית הכנסת, לבוא ולהיות חלק מתפילה, חלק מטקס יהודי.
חלק מהאנשים יגידו לך כי לבית כנסת (כמו זה שהר רון מכהן בו כרב) הם לא יכולים להכנס כי הם מרגישים מודרים.
ואיך אפשר להתפלל עם תחושה כזו? (לע"ד אי אפשר!) והמניין הגאה מעניק להם את המרחב הזה שבו הם יכולים להרגיש בנוח כי הם בתוך הקהילה שלהם, כי לא ממדרים אותם או שופטים אותם, לא איך הם באים/ נראים ובוודאי שלא שופטים אותם על מי שהם.
אני מאמינה כי בית הכנסת הוא לא רק מקום תפילה אלא גם מקום כינוס לקהילה שבו היחיד משתף את הקהילה שלו במעגל חייו.
תחשוב על כך שאם מישהו אצלך בבית הכנסת (ואני מניחה שאתה מבקר באחד כזה), אומר הגומל, מיד כולם שואלים: מה קרה לו? זה סוג של סודילריות קהילתית חברתית הקיימת באופן נפלא בקהילה.
ולכן בית הכנסת הוא מעבר למקום תפילה – הוא חלק ממעגל החיים שלי.
ואם אני לא יכולה לשתף את הקהילה שלי בשמחות שלי – אז זו לא קהילה.
אבל, לצערי, אתמול בכנס, הר רון בוחר לומר כי ממדרים אותו, כי לא נותנים לו להיות חלק ושאר ניסוחים בעייתיים.
אותי לימדו כי לא צריך לבקש להיות חלק ולחכות שיתנו לך אלא צריך לעשות.
אם הר רון באמת חושב שיש לו מה לומר בעניין המניין הגאה, אני אשמח לשמוע.
אבל לפני שהוא משיא עצות, הוא חייב לדעת כמה דברים בסיסיים – שבלעדיהם אין דיאלוג איתי:
* שההלכה משורש ה.ל.כ ועל כן ההלכה צריכה ללכת עם האנשים ולעבור איתם תהליך (גם משורש ה.ל.כ)
* שההלכה היא דבר דינאמי שעל פיה חיים אנשים.
* שהוא לא יכול להתעלם ולהדיר אנשים ונשים מכל סיבה שהיא – כל אדם נברא בצלם אלוקים.
* הוא לא יכול לשלול או לא להתייחס לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים – למשל: טרנסג'נדרים.
* שלקהילת המניין הגאה אין רב ובוודאי לא פוסק הלכה (פוסק שווה מפסיק את התהליך – ולזה אני מתנגדת!) אלא הקהילה כולה לומדת את הנושא ומתוך כך מבצעת דיונים וקובעת החלטות.
נראה לי שזה בסיס טוב להתחיל ממנו.
וכמו שנאמר:
לא בשמיים היא.
בברכת חודש גאווה שמח
זהורית
זהורית שורק שלום.
דבריך מעניינים. נראה לי שכדאי להשאיר את בית הכנסת עם מחיצה על מנת שגם אני ושכמותי שאינם הומאוים יכולים להתפלל במקום כזה. בנוסף נטילת המחיצה משדר מסר של ניתוק מההלכה הקיימת. בברכה מרדכי עבדיאל.
אליק, זה נשמע כמו תחילתו של מסע מרתק. חבל שאין לי את הכלים לעזור לך. אני מציע שבפגישת חברותא הבאה תקבע תאריך למפגש לימוד/החלפת רעיונות בעניין.
שלום אליק.
שמחתי לקרוא את דבריך. אכן הגיע הזמן ללבן סוגיות הלכתיות בנושא הזוגיות הלהטבי"ת. ביני לבין עצמי כבר דנתי בכך וכתבתי אי אלו דברים. אם ברצונך לקרוא אותם או מי שהוא אחר מעונין, הרי שהוא מוזמן לפנות אלי ואשלח לו בדוא"ל. בברכה. מרדכי עבדיאל.
אליק – אינני יודע אם אתה עוד קורא תגובות (ראיתי שפירסמת פוסט פרידה), אבל הייתי מעוניין להגיב למה שכתבת, במסגרת רצינית יותר ממה שניתן לפרסם כאן. אינני יודע כיצד ניתן ליצור איתך קשר, ולכן אני משאיר כאן את כתובת המייל שלי (hirschel.horvitz@gmail.com), בתקווה שתפנה אליי אתה.
בברכה, הירשל.