״אני לא מבין את כל הקטע הזה של הומואים דתיים,״ א׳ עצר אותי. זאת הייתה החתונה של בני וניר, ואני ניסיתי לתפוס עמדה אסטרטגית ליד השולחן של הקינוחים.

״יאללה, יאללה,״ פרסתי בפניו את משנתי הסדורה. ״זה הומואים, והם דתיים. מה יש פה לא להבין?״

״אתם כאילו אומרים שאתם דתיים, ואתם יותר טובים מאיתנו, אבל בעצם אתם בדיוק אותו דבר: אותם סטוצים, אותם מועדונים. בכל מקום אתם אומרים ש׳הנטייה לא אסורה, רק המעשה אסור,׳ אבל כולם עושים את ׳המעשה׳, אז מה הקטע?״

קצת התקשיתי לענות לו, בעיקר הודות לעוגת קצפת פרווה-אך-הו-כה-חלומית שמילאה לי את הפה. אבל מיד אחרי שאספתי את עשתונותיי וחתיכת עוגה נוספת, עניתי לו, משל הייתי הרב אבינר במסע לשיפוץ הגבריות:

״זה פשוט. אין דבר כזה, הומואים-דתיים.״

*

״הרב שלום, כמה רחוק מותר להגיע עם בחור בדייט הראשון?״

(שו״ת סמס, #233)

*

כי אין דבר כזה, בעצם. יש הומואים שהם דתיים, או דתיים שהם הומואים. אבל מרגע שהוא מחליט להיות הומו, מסך ברזל יורד על חייו של בחור דתי: מצדו האחד הוא דתי, ומצדו השני הוא הומו. וזה בכלל לא משנה עד כמה הבחור בתוך או מחוץ לארון: כשאתה הומו, אתה מחוץ לגבול. אתה במדינה אחרת, ובתווך זורם נהר הסמבטיון ויורק אבנים ואש כל השבוע. בינינו, מה בעלי התוספות מבינים במופעי דראג? ומה יש לרמב״ם להגיד על זוגיות פתוחה?

"לא נחשדו ישראל על משכב זכור!" ישעיהו ליבוביץ' מצטט באירוניה, (ושימו לב לאמירה האופנתית: מכנסי 7/3 עד החזה הם הבשורה של הקיץ הבא). ההלכה התרחקה מהמציאות ועברה לחיות בדיור מוגן: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור," היא קובעת, ולא נעים לנו להפריע לה עם חשדות בלתי-מבוססים משלנו. אין דבר כזה, 'הומואים דתיים', היא אומרת, ואנחנו מהנהנים בשקט. לא נעים. ההלכה היא מין קשישה מכובדת שכזו, מה היא כבר יכולה להבין. כשאנחנו באים לבקר, אנחנו הולכים לידה על קצות האצבעות, לא מערבים עוף בחלב ודג בבשר ושקרים בקטניות. אחר-כך אנחנו סוגרים מאחורינו בשקט-בשקט את הדלת, ונוסעים לאוויטה.

להומואים דתיים נשארה הגישה הבן-גוריונית הקלאסית, ״נהיה הומואים כאילו אין הלכה, ונקיים את ההלכה כאילו אנחנו לא הומואים.״ אין לנו דרך אחרת.

*

״הרב, אני יוצא עם מישהו כבר הרבה זמן וטוב לנו ביחד, אבל הוא לא רוצה ילדים אף-פעם. האם ההלכה דורשת ממני להיפרד ממנו?״

(שו״ת סמס, #436)

*

זה מופיע באתר כאן, מפעם לפעם: איזה בחורון דתי מבוהל תוהה בעילום שם, אם אלוהים שונא הומואים. תמיד יש נשמה טובה, אם לא בת-קול מפורשת, שכותבת לו ״אלוהים אוהב אותך כמו שאתה.״ תסלחו לי כולם, אבל זה שטויות. חברה סלולרית אולי אוהבת אותך כמו שאתה, אבל אלוהים? אלוהים בא אליך בדרישות. בשביל זה הוא אלוהים. "לא תבשל גדי בחלב אמו," הוא אומר. ואתה מרחיב את הדרישות האלה, ומחכה שלוש שעות בין עוף לגלידה, בעיקר בגלל שאתה רוצה אותו קרוב. זאת ההלכה: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הוא מלווה אותך בכל רגע. המהלך ההלכתי האדיר של חז״ל היה לשלוף את אלוהים מהברקים והרעמים של ההיסטוריה ולהכניס אותו לחיים של יום-יום: לתפילת שחרית, להטבלת כלים, לברכת אשר יצר. ״לשוק. לבית. ללב.״

לפני זמן-מה סערו הרוחות בכוס התה הקטנה שלנו, בגלל תוכנית בסגנון "זהבה ושלושת הדובים" בחינוכית-23. לסבית חביבה אחת עמדה מול שלושה רבנים, וסיפרה על הקשיים שיש לה עם הוריה. "תני לי את הטלפון שלהם," ביקש הרב פרומן, "אני אגיד להם לשבת עלייך שבעה." בלהט המהומה שהתפתחה שם אחר-כך ("זאת לא עמדה הלכתית!"), נשכח מה שאמר קודם לכן הרב בני לאו:

"הומוסקסואלים דתיים, מותר להם לקיים יחסי מין?" שאלה המנחה.

"למה הם צריכים לשאול את זה?," התרגז הרב לאו, "מה הם רוצים? הם רוצים פתק מרב?"

בעיניי, זה עצוב מאוד – "לך לרב לאו ותחתים אותו על פטור ממשכב-זכר". זאת תכליתה של ההלכה? בעצם, הרב לאו אומר לנו כך: תעשו מה שאתם רואים לנכון, אבל אל תלכלכו לי את ההלכה עם זה. היא עייפה, היא מבולבלת: היא אוסף של פתקים מרבנים. אל תכריחו אותה להתמודד עם החיים שלכם.

אני רוצה תשובה הלכתית, הרב לאו. אני לא רוצה פתק מרב: אני רוצה את אלוהים.

*

״הרב שלום. מה היא עמדת ההלכה לגבי זוגיות 'פתוחה' בין גברים?״

(שו״ת סמס, #386)

*

בשביל להניח תפילין ולאכול כשר, אני לא צריך את הרב פרומן. שישב עליי שבעה כל אימת שמתחשק לו. אני צריך את אנשי ההלכה דווקא היכן שהם לא מוכנים לדרוך: אני רוצה לדעת איזה הומואים הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנהיה. איזו זוגיות ההלכה דורשת מאיתנו לבנות, איך צריכות להיראות המסיבות שלנו, איך אסור להתנהג בדייטים, איך מקיימים יחסי מין.

ההלכה היא לא פתטית, אומר ישעיהו ליבוביץ׳: אין בה פאתוס, ואין לה חוש לדרמה. אין נושא שהיא נבוכה לדבר עליו. אין מקום שהוא מלוכלך מכדי שהיא תדרוך בו. ההלכה מקיפה את כל החיים של היהודי, משני עברי מסך הברזל. אני לא משלה את עצמי: אנשי הלכה מעטים יסכימו לחצות את הסמבטיון הזה. הכנסה של "הלכות הומואים" לשולחן-ערוך היא מתן לגיטימציה לאיסור תורה, או לפחות יכולה להתפרש ככה. אפשר לחכות עם זה מאתיים, שלוש-מאות שנה: שום דבר לא בוער. אבל בינתיים, אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו, אם אנחנו דתיים באמת. יש לנו הזדמנות, היסטורית כמעט, להרחיב את תחומי ההלכה, להכניס חלק שלם מחיינו תחת עול מלכות שמיים.

ההלכה דופקת בדלת: בואו נכתוב אותה. בואו נפתח את הרמב״ם ואת הרי״ף יחד עם לימודי מגדר ועם מסכת קידושין, ונעשה איתם משהו. לחלקנו אולי יש מושג איך ההלכה הזאת צריכה להיראות. לחלקנו אולי יש מושג הפוך: בואו לבית המדרש, ונתווכח על זה. אלוהים, אמר הרבי מקוצק, נמצא איפה שנותנים לו להיכנס. אפילו באוויטה.

*

והצעה לסדר: "כל מסע של אלף מייל מתחיל בטעות בניווט", אמר סיני ממורמר אחד. לפני כמה שבועות התפתח כאן דיון על ההפרדה בין גברים לנשים במניין של הומואים ולסביות. למה שלא נתחיל משם? נלמד את המקורות ההלכתיים, נחשוב קצת על המטא-הלכה, ונתווכח. אני לא בטוח שהאתר הזה הוא הפורום המתאים לדיון, בטח לא לדיון הלכתי רציני, אבל הכפפה נזרקת: הצעות לפעולה תתקבלנה בברכה.

פרו ורבו, חברים. רופאים ממליצים על זה.

אליק