"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף לשמאל. [מה לך מקיף לשמאל], שאני אבל, השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנדה, השוכן בבית הזה ייתן בלבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי, עשיתן כאלו עברו עליו את הדין. אלא השוכן בבית הזה ייתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך." (משנה מידות ב ב)

יום כיפור מגיע ועם ישראל מגיע לבית המקדש בהמוניו, יש ארגון וסדר, מהיכן נכנסים ולאיזה צד פונים. אך פתאום יש את אלו שהולכים הפוך מהזרם, שונים: אבלים, ואנשים שהקהילה החליטה לנדות אותם. ר' מאיר ור' יוסי דנים איך יברכו אדם שהודה שהוא מנודה. ר מאיר אומר "הלוואי שהקהילה תחזור בה." ר יוסי אומר "הלוואי שאתה תבין שטעית".

שני גדולי עולם אלו באומרם דעתם בוודאי זכרו את דברי רבם, רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית-רבה כ"ד, ז). אם כן מהיכן מגיעה המחלוקת בניהם?

רבי יוסי היה ידוע כאדם שלא אהב מחלוקות: "תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל…משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל" (סנהדרין פח, ע"ב). המחלוקת הינה דבר רע מיסודה. צריך ללמוד מראש לעבוד ביחד. ובגלל זה על היחיד לשנות את דעתו מפני הכלל, ולחזור בתשובה.

רבי מאיר לעומתו ראה במחולקת הזדמנות להתפתח, ולתת לשני הצדדים אפשרות להתקרב, וללמוד אחד מהשני. כך נהג עם שני סוחרים שעקבן אצלו שלושה ימים עד שהתפייסו (גיטין נב, ע"א). וכן בסיפורו על דרכיו של אהרון הכהן, כשהיה רואה שני אנשים שרבו היה הולך לאחד ואומר לו שחבר מצטער אך מתבייש וכן היה אומר לשני עד שהתפייסו. (אבות דרבי נתן יב, ג) רבי מאיר אומר שעל הקהילה לחשוב גם על הפרט, ואיפה הם יכולים ללמוד ממנו ולעבוד ביחד.

אך אחד הדברים המעניינים במשנה הוא: שאותו מנודה מקבל מעמד דומה לשל אבל, ללא הקהילה שלו, משהו חסר בו. הוא אינו אסור לעלות להר הבית, נהפוך הוא, הוא מושם במצב שדורש התייחסות, אי אפשר להתעלם ממנו, כשהוא מפריע לסדר הציבורי, והולך בדרך הפוכה.

המשנה אומרת שאנשים שאלו לפשר העניין, אולי אפילו היו מחויבים לכך, ואז כשהיו שומעים את הסיפור, הם היו שואלים את עצמם איך אני הייתי נוהג כאן? איך אפשר למצוא פשרה? ואולי הם היו חושבים: במקרה המסויים הזה, אני צריך לברך אותו כר' מאיר או כר' יוסי?

ובימינו, כאשר עולה השאלה של שילוב הומוסקסואלים בקהילה, מובן הוא ששני הצדדים צריכים להיות קשובים אחד לשני – לא לעורר אי-נוחות מחד, ומאידך לתת הרגשה של קבלה והכלה (וזה נכון לשני הצדדים). אולם, יותר מכל, אל תתנו לנו את ההרגשה שאנחנו שקופים. אתם מוזמנים לשאול, להתעניין ולהזמין. יש לנו הרבה מה ללמוד אבל יש לנו המון מה להציע.

נדב הוא פעיל בחברותא

–

על עלון בריש גלי תשע"ד (מאת יו"ר חברותא דניאל יונס):
מאז הקמתה של 'חברותא', וככל הנראה מאז ומעולם, שאלנו את עצמנו, כהומואים וכדתיים – מה מקומנו בחברה? מה עלינו לעשות כדי שבכל זאת, ולמרות הכל, תסכים החברה בה גדלנו להמשיך ולהכיל אותנו, ועם זאת להישאר נאמנים למי שאנחנו?
אין ספק שחלה תמורה משמעותית ביותר בשנים האחרונות, ועצם הופעת גיליון זה כבר שנה רביעית ברציפות מעיד על כך, אך עם זאת קולם של הדוחים אותנו בשתי ידיים עוד ממשיך להישמע ולהדהד. האם לא עשינו די? האם החובה להשתנות חלה רק עלינו, השונים?
בגיליון זה אנחנו רוצים להראות את הדיאלוג שבין הפרט לבין הקהילה. לתהות מה יכולה הקהילה לעשות על-מנת שכלל פרטיה ירגישו בה חלק, ולא רק מה עלינו, כפרטים, לעשות בכדי להשתייך לקהילה. בערב יום כיפור, עוד לפני ששערי שמיים נפתחים, נפתחים שערי בית הכנסת והמוני בית ישראל מתכנסים, מצטופפים ומתפללים כאיש אחד. תנו לנו להצטופף עמכם, היום, ולאורך השנה כולה.

עוד בעלון בריש גלי תשע"ד:
שביל הבריחה – מאת אליק אוסטר
יוצר עולמות – מאת עלי קפלן ווילדמן
כי לכל העם בשגגה – מאת אריאל פיקאר
על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי – מאת חנה פנחסי