בבריאת האדם כתוב: "…ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). אונקלוס מתרגם את המילים "לנפש חיה"= "לרוח ממללא". כלומר, האדם נחשב לרוח מדברת. למה תופס הדיבור חשיבות כזאת כאשר לאדם יש עוד יכולות והדיבור הוא רק אחת מהן?
במסורת היהודית לדיבור ולמילה יש משמעות גדולה. הדיבור לא נועד רק לתקשורת בין בני אדם. העולם נברא בדיבור: הקב"ה אומר "יהי אור", "יהי רקיע". הדיבור יוצר מציאות.
כוחו של הדיבור, לא רק של אלוקים אלא גם של האדם, הוא משמעותי מאוד. עוצמה זו יכולה להיות חיובית מאוד, ומנגד- שלילית מאוד. אדם יכול להקדיש ולקדש דברים על ידי אמירה, אך אמירה שלילית יכולה להזיק מאוד. לא סתם נאמר שהחיים והמוות ביד הלשון, שאדם, בדיבורו, יכול לבנות עולמות ולהרוס אותם. ההשפעה של הדיבור היא לא רק על האדם אליו מופנית האמירה אלא על העולם באופן כללי ועל הנפש של האומר, שלנו.
מתוך כך ההלכה התייחסה בחומרה למצוות שקשורות לדיבור: לדרך שבה אדם מדבר, לסגנון הדיבור שלו, לשמירת הלשון לשאלות של לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע, למה שנוגע בהונאת דברים וגרימת צער על ידי דיבור – בכל אלה מקפידה ההלכה מאוד, ומייצרת מערכת חוקים והלכות שנועדו למזער את הנזק שאמירה בודדת יכולה לגרום.
לציבור הדתי במיוחד, יש עניין לעסוק בדברים האלה מכיוון שאנחנו ציבור מאוד ורבלי. שתיים מהמצוות המרכזיות שהאדם הדתי מתעסק בהן בחיי היום יום – התפילה ולימוד התורה, תלויות וקשורות בדיבור. שנית, הציבור הדתי, ובעיקר הציבור הציוני דתי, הוא קבוצת מיעוט בחברה הישראלית. ובדומה לכל קבוצת מיעוט, גם הציבור שלנו מוצא צורך להציג, להסביר וליחצ"ן את עצמו כלפי חוץ.
הסיבה השלישית והעיקרית נוגעת בכך שלציבור הדתי יש אמונות שהוא מקבל על עצמו, והוא מרגיש צורך להוכיח את מי שלא הולך בדרכיו. הצורך הזה גם מגובה במצווה מהתורה, מצוות התוכחה.
אני מעוניין להתייחס למצווה כפי שהיא מופיעה במקור. כתוב: "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על-דם רעך… לא-תשנא את-אחיך… הוכח תוכיח את עמיתך ולא-תשא עליו חטא. לא-תקם ולא-תטר… ואהבת לרעך כמוך אני ה'." (ויקרא י"ט, ט"ז-י"ח)
מרתק לראות איך התורה שותלת את מצוות התוכחה בתוך ההקשר המסוים הזה. לפני מצוות התוכחה מופיעים האיסורים על רכילות ו"לא תעמוד על דם רעך" ואחרי המצווה שלנו מופיע האיסור "לא תקם ולא תטר" והמצווה "ואהבת לרעך כמוך". בתוך כל זה, מופיעה מצוות התוכחה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". על "ולא תשא עליו חטא" אומר רש"י "לא תלבין את פניו ברבים".
ניתן להבין מתוך הפירוש באיזו רמה של זהירות צריכה להעשות מצוות התוכחה. הזהירות בתוכחה כה חשובה שרבי עקיבא אמר "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח." (ערכין ט"ז, ע"ב). על מנת להוכיח אדם על המוכיח להיות מאוד נקי, בריא במידותיו, רגיש לכך שהוא לא מלבין פני אנשים ברבים, שהתוכחה באה ממקום טהור ומתוך כוונה להשפיע ושבסופו של דבר, יש סיכוי שאכן זה ישפיע. כל תוכחה שאינה עומדת בקריטריונים האלה היא יותר מזיקה מאשר מועילה.
בתקופה הזאת במיוחד – בימים הנוראים, אנחנו, הציבור שלנו, צריכים לבדוק את עצמנו היטב בכל הקשור לשמירת הלשון. זה יכול להעשות בקלות על ידי תשומת לב למילים, למספר הפעמים שבהם לכאורה או שלא לכאורה אנחנו באים מתוך כוונות טובות ובסופו של דבר משיגים את ההפך הגמור או גורמים להלבנת פנים, לרע במקום לטוב.
בעניין זה אני רוצה לצטט אמירה של רבי נחמן מברסלב שמתאר כיצד יש להוכיח. הוא משתמש בדימוי יפה בעיני. הוא אומר: "כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו…" כביכול תוכחה לא נכונה עושה ריח רע בעולם, בעוד שתוכחה טובה עושה ריח טוב בעולם. המשך הציטוט הוא: "כשהמוכיח ראוי להוכיח אז הוא מוסיף ונותן ריח טוב בנשמות על ידי תוכחתו."
דיבור לא נכון, מלבד זאת שהוא פוגעני ופוגע באחרים, פוגע במדבר עצמו. אחד הדברים החשובים שעלינו לחשוב עליהם בימים הנוראים הוא איך לנקות ולזכך את הדיבור שלנו, להיזהר במילים שלנו ולאמץ לעצמנו את אותם פסוקים כל-כך ידועים ומקובלים, ואף על פי כן כל-כך רחוקים מלשקף את הציבור שלנו: "מי-האיש החפץ חיים… נצור לשונך… ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע… בקש שלום ורדפהו." (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו).
אחד האתגרים הגדולים במנהיגות דתית, היא היכולת למצוא את האיזון בין העמידה הנחושה באמיתות שבהן אנחנו- כציבור דתי, מאמינים בהן, לבין היכולת להכיל ברמה האנושית גם אנשים בעלי נורמות שונות. פיתחנו, למשל, סובלנות כלפי אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות או שבחרו לעצמם דרך חיים אחרת. הצלחנו לגבש אמירה שאומרת- יש לנו את המצוות שלנו ואנחנו מאמינים בהן, והן משמעותיות מאוד עבורנו. יחד עם זאת, אנחנו מכבדים את הבחירה האנושית, לאו דווקא תוך מתן לגיטימציה דתית לדרך האחרת, אבל מכבדים ומקבלים בני אדם גם אם הם חושבים אחרת מאיתנו. זאת אחריות שצריך ללכת בה בצורה מאוד מאוזנת. מצד אחד לא לדלל את האמונה שלנו, או להפוך אותה למין אמונה אנמית שאין בה עוצמה דתית, ומהצד השני להיות מסוגלים להכיל ולקבל גם את האנשים ששונים מאיתנו וחריגים בקהילתנו. לקיחת האחריות הזו היא חשובה מאין כמוה וניתן לקשר אותה לדיני נפשות. זה לא סוד שבעקבות דחייה, הוקעה שאינה במקומה או השפלה, אנשים מגיעים לפעמים למצבים קיצוניים עד כדי אפשרות של פיקוח נפש ממש. האחריות על מניעת מצבים כאלה ותשומת לב לכך שלא מגיעים לאותם מצבי קיצון היא אחד הדברים המחייבים והחשובים במנהיגות דתית אמיתית.
—
הרב יהודה גלעד, רב קיבוץ לביא וראש ישיבת מעלה גלבוע – ממשמיעי הקול הבולטים בציונות הדתית, בשיחה שקיים עימנו לרגל צאת גליון זה.
כתבות נוספות בגליון תשע"ג של "חברותא בריש גלי" יפורסמו בימים הקרובים:
- למילים שלכם יש משמעות – דניאל יונס יו"ר חברותא
- חיצי גיבור… עם גחלי רתמים – הרב בני לאו
- מחירה של אדישות – הרב סטיב גרינברג
- שלב א – יעל משאלי
- לכו בנים – חיים אלבום
עיזרו לנו בהפצת המסרים ובחלוקת הגליונות – למילים הללו יש משמעות, תנו להן הד!
