הוא והיא, הוא והוא, אני ואני

חגי סגל לא מבין מדוע לדתיים חשוב לעשות סרטים על "הוא והוא" * זאביק מסביר לו שגם בתסריט של "הוא והיא" יש ממד של "אני ואני" המאפשר לאנשים להכיל בכפיפה אחת עולמות סותרים לכאורה

(לחצו כאן לקריאת המאמר של חגי סגל)

שלום חגי

רציתי לדון בכמה תכנים שהופיעו בטור האחרון שלך "איגרת לנחום". אומר מיד בפתיחת הדברים שאני חושב כי יש בינינו הסכמה עקרונית ורק רציתי לחדד דברים אחדים שנדמה לי שהם לא ברורים ואולי גורמות לך לעגמת נפש מיותרת.

כתבת: "אמנים דתיים של היום בוחרים לעשות סרטים על הוא והיא, הוא והוא או אני ואני", והדבר קורה, לדעתך, עקב מחויבות אידאולוגית פחותה.

זאביק שביידל
נתלה באילנות גבוהים. שביידל

חגי, אני חושב שאתה שוגה בראיית הדברים. כל אמן, עם או בלי כיפה, יוצר את יצירתו קודם כול על "אני ואני". כמו שציין צור ארליך בביקורתו על ספרה של חיותה דויטש "ככה נראית גאולה" – האינדיבידואל הוא תמיד במוקד של היצירה האמנותית. בתפאורה של יצירתו יכולים להיות מגדלי עזריאלי, חולות הנגב או גבעות השומרון, ובסופו של דבר מה שמשנה הוא טיב היצירה. גם הסרט "הבן הסורר", שאני מניח שאתה מרוצה מהכיוון הרעיוני שלן, הוא סרט על אינדיבידואל. בן הדוד של שושי גרינפלד לא דומה – לטוב ולמוטב- לך ולחבריך עולי סבסטיה. הוא מעוניין לרעות עזים על הגבעה ולשתות מים מהבאר. אני חייב להגיד שכשאני שומע אותו ואת חבריו שרים : "הנה רבותיי סוף הסרט… מדינת ציונים מתפוררת… ארץ יהודה מתעוררת" – משהו בתוכי מתחלחל. ואז אני מכריח את עצמי לעצור ולהגיד שזה לא מניפסט ולא כתבה, אלא סרט. ואני שומע את נערים האלה בעלי העיניים הבורקת ואני מנסה להקשיב להם ולהבין אותם.

עוד דוגמה ליצירה מן הסוג הזה היא ספרה של סופי רון-מוריה החתן העשירי שמתרחש על גבעות השומרון ומונה בין גיבוריו שלל סיפורי חיים, כולל סיפורים על הוא והיא והוא והוא וגם אני ואני. ספרה זה של סופי שונה מאוד מספרה הקודם "לעבור את פרעה", שהיה סטירה פוליטית חדה בלי מטרה לספר סיפור אנושי. הפעם סופי החליטה שלא לחתור למחוזות האידאולוגיה, אלא לספר סיפור חיים בעל דמויות מהחיים. אותי אישית הספר ריגש. אין לי מושג כמה מנדטים הוא הוסיף ל"איחוד הלאומי", אבל הוא סיפר סיפור טוב ונוגע ללב. על זה שחלק מהדמויות בו גורמות לספר הזה שלא להיכנס לכמה בתים חרדלי"ים נדבר בפעם אחרת (אגב, לבתים האלה גם עיתון מקור ראשון לא נכנס).

חגי, אני חושב שחשוב שתקשיב לדור שלנו. הדור הזה לא מתנער מהכלל, אבל הוא כופר בכל מיני דיכוטומיות של פעם. ביניהן הדיכוטומיה של הפרט מול הכלל. וגם בדיכוטומיה דתיים מול חילוניים. בדור שלנו יש כל מיני צירופים מעניינים: דתיים ללא כיפה, כמו עורך "השבת" במקור ראשון – יואב שורק; דתיות במכנסיים כמו שושי גרינפלד; הומואים ולסביות דתיים מוצהרים – כמוני.

ברשותך אקח את הדוגמה הזו שקרובה אליי, ולא כדי להטיח בך שאתה "הומופוב" חלילה. בחרת בסרטו של חיים אלבום "ואהבת" כאילוסטרציה מצערת להעדפה של העיסוק בפרטי על חשבון העיסוק בכללי ובתכנים פטריוטיים. לפני לא הרבה שנים, אנשים שהגיעו למסקנה כי נטייתם המינית לא תשתנה – פשוט לקחו את עצמם, די על אוטומט ובלי לחשוב פעמים, לגור בביצה השמאלנית של תל אביב. הם העריכו שעפרה ואריאל הם לא מקום בעבורם לחיות. היום הדבר הזה הולך ומשתנה.

גם אני הקטן נתלה באילנות הגדולים, כולל בך חגי, בהתגייסותי לטובת המערכה התרבותית של יהדות וציונות. זו מערכה שאני מאמין בה, ובעיניי הדבר כלל אינו עומד בסתירה למחויבותי למאבק על מקומם של הדתיים ההומו לסביים בחברה הדתית או למאבק של כל שונה וחריג בחברה על זכותו לחיות בכבוד.

במקרה, הסקירה האחרונה שלי שפורסמה בפרשת "בשלח" בעיתון עוסקת בין היתר בביקורת על דבריו של גור וידאל – פעיל גאה יהודי בארה"ב שהוא גם איש שמאל קיצוני עד ביזארי. עובדת היותי הומו אינה מעידה בהכרח שאני רוצה להזדהות אתו. להפך – אני רוצה להתרחק ממנו כמה שאפשר. אבל יש לזה מחיר, חגי. כשאני מתרחק מגור וידאל, אני מתקרב אליך.

והנה לך דוגמה לסיפור מהחיים שיכול לפרנס תסריט מצוינת על לאומיות, גבעות שומרון, שמאל-ימין וגם היא והיא. היֹה היו ביישוב בשומרון שתי בנות צדיקות וכשרות שחשבו שהן ידידות מאוד טובות. מאוד-מאוד טובות. עד שיום אחד תחוור להן ברור שאהבתן עזה כמוות. הן הלכו למטפלים וניסו לצאת עם בנים והדבר לא עזר. עד שיום אחד נודע הדבר ביישוב, והייתה מהומה רבתי והן נאלצו להימלט מן היישוב כל עוד נפשן בן. על המשפחות שלהן נשפכו קיתונות של בוז.

לאחר שבניגוד לרצונן של אותן בנות הסיפור פורסם באתר גאה ישראלי, התגוביות-טוקבקים שפורסמו שם שפכו עליהן המון רעל. כינו אותן "כובשות", "מדכאות את הפלשתינאים" וכן הלאה. הן זכו לעידוד רב מהקהילה הפלורליסטית והפתוחה. וכך הן חיו כשנתיים – מנודות מן המשפחות והקהילה הדתית ומן הקהילה הגאה גם יחד.

עד שערב אחד, הוריה של אחת מהן נסעו ליישוב ומחבל ערבי שמחופש ליהודי חרדי עלה על הרכב שלה כדי להיכנס אתו ליישוב שלהם, והוא פוצץ עצמו בתוך הרכב – מחוץ ליישוב. וכך הלכו לעולם שכולו טוב שני אנשים יקרים. הם הלכו לפני שהספיקו להבין ולקבל את הבת שלהם.

בלוויה, שנכחתי בה, הבת הלסבית הייתה זו שספדה להם, ולא היה בקהל אדם אחד שלא בכה. אחרי זה שתיהן היו יכולות בשקט לשוב לגור בקדומים. השאלה היא למה היה צריך לחכות לאסון כדי שזה יקרה? וחגי, מה דעתך – האם זה מתאים לתסריט? לא נראה לי שיעשו סרט כזה בשפלה ויקרינו אותו בפסטיבל קאן. רוצה לכתוב עמי את התסריט הזה, שנינו יחד?

זאב

לצערי נפלו בכתבה בעולם קטן מספר טעויות

בגליון הקודם (868, בראשית) פורסמה בעלון זה הכתבה "מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות". לצערי נפלו בכתבה מספר טעויות אשר עלולות להשאיר את הקוראים עם רושם שגוי לגבי המחקר המדובר ולגבי הקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. קראתי את המאמר המדובר של ד"ר סולינס ואת המאמר נגדו יצא, ואבקש לתקן שגיאות אלו.

קרא עוד »

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

תהיו נאמנים לעצמכם!

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

4 תגובות

  1. אני מסכים עם זאב שביידל שהדור שלנו איננו בהכרח פחות ערכי, אני כאדם לא דתי, ואדם מאוד שמאלני ומאוד בעד שוויון זכויות לאומי, דתי, חברתי ותרבותי בא"י פלסטין, בין יהודים לערבים, ובעד הכרה ותיקון האפליה נגד אהבת גבר לגבר ואהבת אישה לאישה, מוצא שאין סתירה הכרחית בין זה לבין אהבת הציונות שלי אהבת היהדות על דתה ותרבותה. היחיד במסעו הרוחני לקבלה ואהבה של האחר, משרת הכי טוב את הכללי, לא סתם אמר הילל הזקן שכל התורה על רגל אחת זה מה ששנוא עליך לא תעביד את חברך…

  2. מה שמענין הוא שלא משנה מיהו ומהו הסובל התורן ולא חשוב מיזה פלג הוא העיקר שהאויב המשותף יהיה השמאלני התל אביבי שדוקא תמיד מקבל אותו מבלי לבדוק ציציותיו תמיד מוכן להגן על זכותו להיות הוא באשר הוא,מוזרה הביזריות של לירוק לבאר אשר ממנה ישתה מים חיים.הצביעות הדתית שאין לה גבול כנראה מישבת את הסתירות הפנימיות.

  3. מה שמענין הוא שלא משנה מיהו ומהו הסובל התורן ולא חשוב מיזה פלג הוא העיקר שהאויב המשותף יהיה השמאלני התל אביבי שדוקא תמיד מקבל אותו מבלי לבדוק ציציותיו תמיד מוכן להגן על זכותו להיות הוא באשר הוא,מוזרה הביזריות של לירוק לבאר אשר ממנה ישתה מים חיים.הצביעות הדתית שאין לה גבול כנראה מישבת את הסתירות הפנימיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *