(לחצו כאן לקריאת המאמר של חגי סגל)

שלום חגי

כתבת: "אמנים דתיים של היום בוחרים לעשות סרטים על הוא והיא, הוא והוא או אני ואני", והדבר קורה, לדעתך, עקב מחויבות אידאולוגית פחותה.

חגי, אני חושב שאתה שוגה בראיית הדברים. כל אמן, עם או בלי כיפה, יוצר את יצירתו קודם כול על "אני ואני". כמו שציין צור ארליך בביקורתו על ספרה של חיותה דויטש "ככה נראית גאולה" – האינדיבידואל הוא תמיד במוקד של היצירה האמנותית. בתפאורה של יצירתו יכולים להיות מגדלי עזריאלי, חולות הנגב או גבעות השומרון, ובסופו של דבר מה שמשנה הוא טיב היצירה. גם הסרט "הבן הסורר", שאני מניח שאתה מרוצה מהכיוון הרעיוני שלן, הוא סרט על אינדיבידואל. בן הדוד של שושי גרינפלד לא דומה – לטוב ולמוטב- לך ולחבריך עולי סבסטיה. הוא מעוניין לרעות עזים על הגבעה ולשתות מים מהבאר. אני חייב להגיד שכשאני שומע אותו ואת חבריו שרים : "הנה רבותיי סוף הסרט… מדינת ציונים מתפוררת… ארץ יהודה מתעוררת" – משהו בתוכי מתחלחל. ואז אני מכריח את עצמי לעצור ולהגיד שזה לא מניפסט ולא כתבה, אלא סרט. ואני שומע את נערים האלה בעלי העיניים הבורקת ואני מנסה להקשיב להם ולהבין אותם.

עוד דוגמה ליצירה מן הסוג הזה היא ספרה של סופי רון-מוריה החתן העשירי שמתרחש על גבעות השומרון ומונה בין גיבוריו שלל סיפורי חיים, כולל סיפורים על הוא והיא והוא והוא וגם אני ואני. ספרה זה של סופי שונה מאוד מספרה הקודם "לעבור את פרעה", שהיה סטירה פוליטית חדה בלי מטרה לספר סיפור אנושי. הפעם סופי החליטה שלא לחתור למחוזות האידאולוגיה, אלא לספר סיפור חיים בעל דמויות מהחיים. אותי אישית הספר ריגש. אין לי מושג כמה מנדטים הוא הוסיף ל"איחוד הלאומי", אבל הוא סיפר סיפור טוב ונוגע ללב. על זה שחלק מהדמויות בו גורמות לספר הזה שלא להיכנס לכמה בתים חרדלי"ים נדבר בפעם אחרת (אגב, לבתים האלה גם עיתון מקור ראשון לא נכנס).

חגי, אני חושב שחשוב שתקשיב לדור שלנו. הדור הזה לא מתנער מהכלל, אבל הוא כופר בכל מיני דיכוטומיות של פעם. ביניהן הדיכוטומיה של הפרט מול הכלל. וגם בדיכוטומיה דתיים מול חילוניים. בדור שלנו יש כל מיני צירופים מעניינים: דתיים ללא כיפה, כמו עורך "השבת" במקור ראשון – יואב שורק; דתיות במכנסיים כמו שושי גרינפלד; הומואים ולסביות דתיים מוצהרים – כמוני.

ברשותך אקח את הדוגמה הזו שקרובה אליי, ולא כדי להטיח בך שאתה "הומופוב" חלילה. בחרת בסרטו של חיים אלבום "ואהבת" כאילוסטרציה מצערת להעדפה של העיסוק בפרטי על חשבון העיסוק בכללי ובתכנים פטריוטיים. לפני לא הרבה שנים, אנשים שהגיעו למסקנה כי נטייתם המינית לא תשתנה – פשוט לקחו את עצמם, די על אוטומט ובלי לחשוב פעמים, לגור בביצה השמאלנית של תל אביב. הם העריכו שעפרה ואריאל הם לא מקום בעבורם לחיות. היום הדבר הזה הולך ומשתנה.

גם אני הקטן נתלה באילנות הגדולים, כולל בך חגי, בהתגייסותי לטובת המערכה התרבותית של יהדות וציונות. זו מערכה שאני מאמין בה, ובעיניי הדבר כלל אינו עומד בסתירה למחויבותי למאבק על מקומם של הדתיים ההומו לסביים בחברה הדתית או למאבק של כל שונה וחריג בחברה על זכותו לחיות בכבוד.

במקרה, הסקירה האחרונה שלי שפורסמה בפרשת "בשלח" בעיתון עוסקת בין היתר בביקורת על דבריו של גור וידאל – פעיל גאה יהודי בארה"ב שהוא גם איש שמאל קיצוני עד ביזארי. עובדת היותי הומו אינה מעידה בהכרח שאני רוצה להזדהות אתו. להפך – אני רוצה להתרחק ממנו כמה שאפשר. אבל יש לזה מחיר, חגי. כשאני מתרחק מגור וידאל, אני מתקרב אליך.

והנה לך דוגמה לסיפור מהחיים שיכול לפרנס תסריט מצוינת על לאומיות, גבעות שומרון, שמאל-ימין וגם היא והיא. היֹה היו ביישוב בשומרון שתי בנות צדיקות וכשרות שחשבו שהן ידידות מאוד טובות. מאוד-מאוד טובות. עד שיום אחד תחוור להן ברור שאהבתן עזה כמוות. הן הלכו למטפלים וניסו לצאת עם בנים והדבר לא עזר. עד שיום אחד נודע הדבר ביישוב, והייתה מהומה רבתי והן נאלצו להימלט מן היישוב כל עוד נפשן בן. על המשפחות שלהן נשפכו קיתונות של בוז.

לאחר שבניגוד לרצונן של אותן בנות הסיפור פורסם באתר גאה ישראלי, התגוביות-טוקבקים שפורסמו שם שפכו עליהן המון רעל. כינו אותן "כובשות", "מדכאות את הפלשתינאים" וכן הלאה. הן זכו לעידוד רב מהקהילה הפלורליסטית והפתוחה. וכך הן חיו כשנתיים – מנודות מן המשפחות והקהילה הדתית ומן הקהילה הגאה גם יחד.

עד שערב אחד, הוריה של אחת מהן נסעו ליישוב ומחבל ערבי שמחופש ליהודי חרדי עלה על הרכב שלה כדי להיכנס אתו ליישוב שלהם, והוא פוצץ עצמו בתוך הרכב – מחוץ ליישוב. וכך הלכו לעולם שכולו טוב שני אנשים יקרים. הם הלכו לפני שהספיקו להבין ולקבל את הבת שלהם.

בלוויה, שנכחתי בה, הבת הלסבית הייתה זו שספדה להם, ולא היה בקהל אדם אחד שלא בכה. אחרי זה שתיהן היו יכולות בשקט לשוב לגור בקדומים. השאלה היא למה היה צריך לחכות לאסון כדי שזה יקרה? וחגי, מה דעתך – האם זה מתאים לתסריט? לא נראה לי שיעשו סרט כזה בשפלה ויקרינו אותו בפסטיבל קאן. רוצה לכתוב עמי את התסריט הזה, שנינו יחד?

זאב