חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

ההגדרה שלי לא תמיד תישאר ככה

המסע שלי להגדרה העצמית כ"הומו דתי" היה מפרך. אחרי שנים של הדחקה והתכחשות הצלחתי לאמץ את הזהות הלהט"בית, אך להשליך מייד הצידה את הזהות הדתית: זה פשוט לא הסתדר.

ההגדרה שלי לא תמיד תישאר ככה: עוד דברים שלמדתי אחרי שיצאתי מהארון מאת: Amitai Mintzer

המסע שלי להגדרה העצמית כ"הומו דתי" היה מפרך. אחרי שנים של הדחקה והתכחשות הצלחתי לאמץ את הזהות הלהט"בית, אך להשליך מייד הצידה את הזהות הדתית: זה פשוט לא הסתדר.

להיות דתל"ש לא הצליח לי, לא הייתי טוב בזה כל כך. התגעגעתי לשבת, לתחושת הביתיות, לתחושת נוחות ורוגע.

חוויתי את ההבנה שאני מעוניין לחיות כלהט"ב ודתי כהארה: אתה לא יכול להתכחש יותר לזהות שלך, אתה לא יכול להתפשר על כנות אישית. לכן, בסיום התיכון ובתחילת הישיבה יצאתי לדרך בה נדרשתי מעצמי להרכיב זהות אחידה וחזקה: הומו דתי אורתודוכס.

הדרך הזאת כללה כתיבת ספר שו"ת אישי: דע מה שתשיב לכל תהיה בנוגע לשילוב של זהות הומואית ודתית. למדתי ובדקתי וחקרתי ועסקתי ללא הפסקה (באופן שהיה נוטה להיות אובססיסי לעיתים) ביישוב המתח בין שתי הזהויות שלי. באופן טבעי, נזקקתי גם להכרה חיצונית בשילוב בין הזהויות האלה, כל העבודה לא הייתה משתלמת בעבורי בלי אישור מהסביבה שבאמת שכנעתי אותם.

לכן, הייתי צריך להראות להם שאני יכול להיות גם וגם לגמרי. להיות הכי דתי אורתודוכס שאפשר: שלא יוכלו לפטור אותי בטענה שאני "לא רציני מספיק". לכן, לא השתמשתי בהפסקות הצהריים, אלא ישבתי בבית המדרש כדי להוכיח שאני יכול להיות הכי רציני. החלטתי שלא לעשות משהו שחורג מגבולות האורתודוכסיה – לא ללכת למניינים שוויוניים וגם לא למצעד הגאווה בתל אביב. חשבתי שמצאתי את התשובה שלי. זהות שמכילה בתוכה ניגודים שמרכיבים אותי, תמהיל שאני יצרתי בעצמי.

ככל שעובר הזמן אני נוכח לדעת שהתשובה הייתה זמנית. העיסוק האינטנסיבי שלי בהגות קווירית ופמיניסטית דרש ממני להפנות את הביקורת גם כלפי החיים האישיים שלי. אותה תחושת חוסר נוחות שהייתה בזמן הארון חזרה: האם אני כנה עם עצמי? האם גבולות המתאר של הזהויות בהן אני חי תואמים את הרצונות והמחשבות שלי?

מעבר לכך, הצורך להצדיק זהות כלפי חוץ עייף אותי, לא היה בי רצון להמשיך לתחזק התנהגות רק כדי להוכיח לכולם ש"אפשר להיות גם וגם", הרגשתי שאני הולך בעולם עם ידיים קמוצות, בעמדת מגננה נצחית.

את האורתודוכסיה זנחתי. אחרי קבלה והפנמה של הביקורת הלהט"בית והפמיניסטית הרגשתי שאני לא יכול לשמור על גבולות הלכתיים מסוימים שנדמים לי כלא-מוסריים רק בשביל להישאר חלק. המבנה של הזהות הדתית והזהות ההלכתית שלי מורכב משיקולים שונים: להישאר באורתודוכסיה אינו אחד מהם.

התיוג כ"הומו" היה הדבר הבא שהייתי צריך להטיל בו ספק. אין לי זהות אחרת שאני מצליח לאחוז בה במקום זאת, אבל הנחות היסוד שלה ביחס לזהות מגדרית ומינית בינארית מעוררות בי תחושת צרימה בכל פעם שאני צריך להזדהות כך.

כך, מגדל הקלפים היפה שלי התפרק לגורמים, וזהות שעמלתי זמן רב כדי להרכיב נשארה בראשי כמעין שריד ארכיאולוגי, מבנה לכיד והגיוני שנראה מנותק במידה מסוימת מהחיים האישיים שלי. למרות זאת, אני משער שקיים הבדל בין שנות התיכון העליזות שלי לבין הזמן הזה. על אף שגם כעת אין לי זהות מבוססת לחלוטין, וגם עכשיו התהיות משאירות אותי מבולבל לעיתים, הפעם אני חווה את זה אחרת. אני מאפשר לעצמי להרגיש בנוח במרחב הזה. הק' בקהילת הלהטב"ק אינו מסמל רק קוויריות אלא גם questioning, לא זהות אלא מהלך נפשי של חיפוש ותהייה. אני לא חי בשביל לספק תשובות לגורם חיצוני ששואל מי אני – אני נמצא בתהליך בלתי פוסק של לבישת ופשיטת זהויות, וזה נוח.

אין זה מקומם של יהודים

לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".

קרא עוד »

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

"מי שמפחד לחזק את שרקי ולעשות לו לייק של אמפתיה, חושש מן הטאבו המגזרי"

נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.

קרא עוד »

שתפו את המאמר