אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
אחרי זה חזרנו למקום מגורינו, ברלין, גרמניה. ביום כיפור ביקרנו דני, אני ואוליבר. אבא, אבא ובן. אני זוכר את החשש הזה בדרך לבית הכנסת שבסוף התנפץ לרסיסים על הרצפה כשהבנו שלאף אחד מהיהודים המתפללים לא אכפת אם אנחנו גייז, את מי אנחנו אוהבים ומאיפה באנו. ״לכולם יש מקום בהיכל התפילה״, אני זוכר את הרב אומר.
הדמעות שירדו לי כשהייתי אז בן 13 בחדר של הרב בישראל, שאמר לי שהומואים הם שטן מלוכלך וחטא חמור בתגובה לוידוי שלי, התחלפו בדמעות של אושר אמיתי בבית הכנסת בארה״ב ובבית הכנסת בגרמניה.

ואלה, אלה יהודים אמיתיים שיודעים את ההיסטוריה שלנו, ואלה יהודים אמיתיים שמכבדים כל אדם באשר הוא אדם ומקיימים את הצו של ואהבת, ושאין להם עניין להמיר הומואים או לשנוא נשים או לתעב את מי ששונה מהם
ואלה האנשים שהיו אמורים להיות ממונים על המשרד לזהות היהודית בישראל ולא חבר הכנסת אבי מעוז שבינו לבין זהות יהודית אמיתית, מסבירת פנים ומכבדת אין דבר וחצי דבר

בתמונה: ואהבת לרעך כמוך