שמואל פוקס
בשבוע שעבר היתי במצעד, וכהרגלי נתתי פומבי לדבר; וקיבלתי הערות ותהיות רבות בנוגע להחלטה הערכית שבכך, בתור אדם דתי שמאמין בתורה ובהלכה.
משתף כאן את ה'מניפסט' שכתבתי בעניין, לטובת המעוניינים.
נתחיל בשאלה אולי היסודית ביותר – מה המטרה של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים? מה הוא בא לבטא ולקדם?
ובכן, להבנתי, הוא בראש ובראשונה בא להפגין נוכחות; להדהד את האמירה 'כן, יש בירושלים א.נשים מהקשת הלהטב"קית. אנשים אמיתיים, כמוני וכמוכם, שאינם כוחות רשע דמוניים; כאלה אנחנו, וזו העיר שלנו, ותכירו בעובדה הזאת'.
שנית, הוא מבטא תביעה ובקשה לזכויות ושוויון; לשנות את המציאות הנוראה בה אנשים עם מראה להט"בי עלולים להיות מותקפים, לאור יום, במקום ציבורי, על רקע מראם; מציאות בה הרשות המקומית מסרבת לתת לארגונים חברתיים את התמיכה המגיעה להם כחוק, בגלל שהם מזוהים עם הקהילה הגאה; מציאות בה תעמולה אנטי להט"בית, המפיצה בורות ושקרים, נחשבת כמובן מאליו בחלקים גדולים של הציבור.
המטרות שתיארתי לעיל – הדגשת הקיום והנוכחות של א.נשים להטב"קים וזכותם לזכויות בסיסיות – הן יישומים מובנים מאליהם של מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שאמורים לחייב כל אחת ואחד מאיתנו לפעולה; אך בנוסף למטרות האלו, יש עוד ערכים רבים ושונים שבאי המצעד באים לקדם, ולא עם כולם אני מזדהה. לרבים מהם אני מתנגד נחרצות.
כך שבאירוע הזה, כמו רוב הדברים בעולמנו, חושך ואור משמשים בערבוביא; ואני יכול להבין מאוד את מי שנרתע מלתמוך בו בפה מלא, בשל הערכים הבעייתיים שמבוטאים בו.
בשנתיים האחרונות הגעתי למצעד, מתוך הכרעה שקידום האור שבו שווה את המחיר שקיים בשיתוף פעולה עקיף עם החושך שם. ההכרעה הזו, בראש ובראשונה, נובעת מהתפיסות הרווחות בציבור ובמגזר שלי בנוגע לקהילה הגאה והמאבק שלה.
יש כל כך הרבה מידע שגוי, וסטיגמות, ודעות קדומות, בחינוך שמקבלים תלמידים במוסדות הדת"לים הסטנדרטיים, שכואב לי הלב רק מלחשוב עליו. האמונות לפיהן, לדוגמה, אנשים 'מאמצים' זהות להט"בית בגלל השפעה תרבותית חיצונית; שברוב מוחלט של המקרים ניתן לשנות את הזהות הזאת, ובמקרה של כשלון הקולר תלוי בצוואר המטופל; שמצעד הגאווה בירושלים נועד להחצין מיניות להט"בית ומהווה חגיגת פריצות וגידוף כלפי שמיא – כל אלה כ"כ שגויות, וגורמות נזק כ"כ הרסני, שאני מרגיש חובה לצאת נגדם; גם אם זה אומר תמיכה משתמעת בערכים בעייתיים בעיני.
וזו הסיבה שאני הולך למצעד, ומחצין מאוד את תמיכתי בו; דווקא בשל החזות הדתית-שמרנית המובהקת שלי, שיוצרת דיסוננס רציני כשאני מביע עמדות כאלה. 'מה, שמואל פוקס הולך למצעד הגאווה?? אבל הוא דוס!?!' – תמיהות כאלה פותחות פתח לשאלות; השאלות נותנות מקום לתשובות, שעשויות לשפר במשהו את המצב הבעייתי הנוכחי.
אם יתברר לי, כעת או בעתיד, שההליכה למצעד לא מקדמת את המטרות האלה – ו/או, שהחושך שבו יגדל עד כדי שלא אהיה מוכן לשתף איתו פעולה גם בעקיפין – לא אגיע אליו. אם היא תקדם אותן, אמשיך להגיע, ולעשות מזה 'עניין' גדול.
ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם.
#דעה | שמואל פוקס
