לפני מספר חודשים נפגשתי עם הרב סטיב גרינברג, אשר שאל אותי האם 'חברותא' תהיה מעוניינת לקיים אירוע לכבוד צאת ספרו בתרגום לעברית: 'עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית'. תשובתי המידית הייתה, כמובן, "כן"!

אולם, נשאלה השאלה: "מה תהיה כותרתו של אותו אירוע?"

לפני קצת יותר משנתיים, בצריף הנשיא ביד יצחק בן-צבי, קיימנו, בשיתוף עם 'בית הלל' של האוניברסיטה העברית פאנל, בו נכחו חברי קהילה ורבנים, ועסק בשאלה הרחבה של "הומואים ולסביות בעולם הדתי". לפני מספר חודשים היינו שותפים בפאנל נוסף, אשר אורגן ע"י שב"ל – הזרוע החינוכית של הקהילה הדתית הגאה, והתקיים במרכז הגאה בת"א. פאנל זה עסק בסוגיה הסבוכה של גיור ילדי פונדקאות של זוגות הומוסקסואליים. ואילו לפני שבוע ארגון בת-קול ללסביות דתיות ערך פאנל, כאן בירושלים, על מקומן של דמויות הומו-לסביות ביצירה הדתית. לכאורה, כך נראה, לפאנל הזה אין באמת מה להוסיף…

בפרשת 'בהר – בחוקתי', אותה נקרא בשבת הקרובה, מדובר, בין היתר, על הלכות שמיטה ויובל. מלבד העניין הכלכלי החשוב שבהלכות אלו – קרי, שמיטת הכספים וחזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים, יש בהלכות אלו ממד אנושי מרכזי וחשוב, ואף הומניות של ממש, אם להשתמש במונח אנאכרוניסטי זה. עצם התפיסה שלאדם יש חופש ועצמאות שאינם ניתנים להפקעה ו/או למכירה, וכי מי שבוחר בכל זאת לוותר על זכות החופש והעצמאות שלו נשאר מצולק לעד, היא זו שעומדת בבסיס אותן הלכות. לא בכדי, כך זאת בעיני, הפרשה מתחילה בציון מקום: "בהר סיני". כל מה שאנו מכנים "תורה למשה מסיני" אינו מתקיים ללא אותו חופש, אותה עצמאות ואחריות אישית, ועל-כן התורה פתחה במראה מקום זה: "בהר סיני".

אולם, הפרשה שנקרא בשבת הקרובה היא גם זו החותמת את הספר היחיד בחמשה חומשי תורה, ובתנ"ך בכלל, המדבר עלינו – הומוסקסואלים. שני פסוקים בלבד עוסקים בסוגיה זו, שני פסוקים השוללים, כביכול, את אותו "חופש" אישי שבא לידי ביטוי בשמיטה. אך אין זה נכון. משכב זכר הוא חטא שבפרקטיקה, בעוד שהומוסקסואליות היא זהות רחבה ומורכבת הרבה יותר.

השינוי שחל בתפיסה המודרנית כלפי הומוסקסואליות, החל מסוף המאה ה – 19,  השפיע רבות גם על התפיסה היהודית בנושא. אם עד לשלב זה בהיסטוריה, 'משכב זכר' נתפס רק כעוד חטא, הרי שמאותה נקודה והלאה התופעה תבחן כאיסור מיוחד ויוצא דופן. מעתה, אקט מיני הומוסקסואלי ייתפס כדבר-מה המנוגד לטבע ואולי אף חולני.

בפעם הראשונה שגישה זו הופיעה בספרות ההלכתית הייתה ב"שו"ת אגרות משה" של הרב משה פיינשטיין במחצית השנייה של המאה הקודמת. הרב פיינשטיין הגיב על הדרך בה חז"ל מבינים את המונח 'תועבה' שמוזכר בצמוד לחטא 'משכב זכר', וכתב: "אבל למשכב זכר אין שום תאוה מצד הבריאה וכל המתאוה לזה הוא רק תועה מהטבע […] שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה'". לשיטתו הומוסקסואליות היא מתועבת ולא-טבעית בכל הרבדים- התורה, המוסר האנושי והטבע. תשובתו זו של הרב פיינשטיין מעידה, כי הומוסקסואליות לא נתפסה בעיניו כאיסור הלכתי בלבד, אלא כעדות לפגם נפשי-מוסרי של ההומוסקסואל. לתשובתו ההלכתית, לכאורה, של הרב פיינשטיין נכנסו גם שיקולים תרבותיים-חברתיים ברורים. הומוסקסואליות אינה עוד איסור הלכתי מתוך רבים, אלא חולי נפשי.

לפני שנה עמדתי בראש משלחת של נציגי חברותא ובת-קול לכנס ארגוני הלהט"ב הנוצריים באירופה שהתקיים באמסטרדם. מבלי להיכנס לפרטים אומר רק, שבכנס הזה ישבו כמרים וכמרות להט"ביים שספרו בהתרגשות רבה על התהליך שעברו קהילותיהם למן שנות ה – 60 ועד היום. תהליך אשר בסופו ניתן לקיים טקסי נישואין חד-מיניים בכמה זרמים בודדים של הכנסייה הפרוטסטנטית.

חברות וחברים, אני שמח לבשר לכם שהתהליך שתואר על-ידיהם, תהליך שאורך כבר למעלה מ – 50 שנה ועוד לא הגיע לסיומו, הוא תהליך שהתרחש כאן, אצלנו, בתקופה שלא עולה על 15 שנה. נכון, יש עוד הרבה מה לשפר ולעשות, אך עם זאת ניתן לומר שמצבנו, כקהילה דתית, הוא טוב ביותר.

אז למה, אם-כן, חשוב לקיים את הפאנל הזה? מה עוד יש לנו לומר שעוד לא נאמר? איך ניתן לחדש?

לפני קצת יותר משבועיים, ואולי חלקכם קראתם על זה בתקשורת, פנה אלי בחור צעיר מבית דתי שספג אלימות פיסית על אוטובוס של אגד, פה בירושלים. מבלי להיכנס לפרטים אפשר בקלות רבה לומר – מדובר באקט הומופובי. אין ספק, אין ויכוח.

אבל, זהו מקרה אחד, ברור וקיצוני, ומולו עומדים עוד עשרות רבות של מקרים "רכים" יותר, אם ניתן בכלל להשתמש בביטוי הזה, "רכים" כל-כך שלפעמים קשה להבחין בהם. במסגרת התנדבותי בחברותא, הבית הפתוח ושב"ל, יצא לי לדבר בפני מאות אנשים – תלמידים, מורים, רבנים, חניכי תנועות נוער ועוד. לאחר שאני מספר להם את סיפורי האישי נפתח שלב השאלות מהקהל. אין לי את הזמן, אין זה המקום וגם אין זאת ביכולתי לפרוס כאן את כל השאלות שנשאלתי בשלוש השנים האחרונות. אולם, שאלה אחת מרכזית שבה ונשאלת כמעט בכל מפגש שכזה. "איך אתה מסתדר עם האיסור בתורה?".

עכשיו, אני לא יודע למי מכם יצא לשמוע, או לקרוא, את הסיפור שלי, אבל למעט הנשיקה הראשונה שלי אין בסיפור שלי שום אזכור למין. מדובר ברגשות, בפחדים, במחשבות אובדניות ולבסוף גם על אהבה וזוגיות, אך לא מדובר על מין. מה בכל הסיפור שלי יכול לסתור את שאסור מהתורה? אנחנו התרגלנו, לצערי הרב, לשמוע את הביטוי הומו ולחשוב מיד על מין, גם כשלא מדובר על זה כלל. אין כאן כל קשר להלכה! אלא תוצר של אותו חיבור הומופובי בין משכב זכר לבין מוסר וטבע, פרי עטו של הרב פיינשטיין וממשיכי דרכו.

אך ההומופוביה לא נעצרת "שם", "אצלם", אלא ניתן לראות אותה באה גם מתוך הקהילה הגאה עצמה.

הוויכוח על מצעדי הגאווה הוא לגיטימי וחשוב, אך כשאני שומע אמירות כמו: "זה שאנחנו הומואים זה לא אומר שאנחנו צריכים להתגאות בזה" אני נעצב. כשהומואים ולסביות לא מאמינים שהם יכולים לחיות בזוגיות אמתית וכנה, שהם מוותרים על ילדים כי "זה לא נכון ולא טבעי" אני רואה עד כמה ההומופוביה הצליחה לחדור אלינו ממש, עד שאנחנו התחלנו להאמין בדברים הנוראיים שאומרים עלינו.

כשמסתכלים שוב על ספר ויקרא מפרספקטיבה זו של שינוי, אם לא סיאוב, היסטורי, ניתן בהחלט לראות את פרשתנו העוסקת בחופש האינהרנטי של הפרט, כסותרת באופן מוחלט את אותו איסור דאורייתא. אך לעניות דעתי אין זו התורה, אלא ההומופוביה המדברת בשמה שאשמה כאן. פרשנות מודרנית זו הפקיעה את האיסור ונטעה במקומו את הפחד ואת שלילתו של האחר, השונה, העומד וקיים בפני עצמו ובדרכו הוא.

בפרשה שלנו יש עניין נוסף שנוגע לעניינו, והוא קול התרועה. שנת היובל מתחילה בקול תרועת שופר, אותה תרועה היא המסמלת את שחרור הקרקעות והעבדים. אך את התרועה אנו מוצאים גם בהקשר אחר. הרמב"ם פותח את הלכות 'תענית' במילים אלו: "מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י,ט): "על הצר הצורר אתכם–והרעותם, בחצוצרות" –כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו". ארגון 'חברותא – הומואים דתיים' קם מתוך הצורך הזה של הציבור אותו הוא מייצג- בתחילה בלחש, כקבוצה דיסקרטית בירושלים, אך עד מהרה הפכנו לקול שזועק ומריע, לפעמים גם בחצוצרות של ממש.

ההומופוביה בה אנו ממשיכים להיתקל, מצדם של חברי כנסת ורבנים, מצדם של קהילותינו וחברינו ומצד עצמנו, שבה ומוכיחה לנו כי תפקידנו עוד לא תם. הדרך ל'קריאת הדרור בארצנו' עוד רחוקה ועלינו להמשיך ולהריע על הצרות הפוקדות את הציבור שלנו.

בשנים האחרונות הצלחנו בחברותא להציב את דבר קיומם של הומואים בלב השיח של הציבורים הדתיים בישראל, הבאנו לשינויים מרחקי לכת הן בהכרה בעצם קיומם של הומואים בפרט, ולהט"בים בכלל, בקרב החברה הדתית, והן ביחס כלפיהם. יותר ויותר מנהיגים דתיים, אנשי רוח, מחנכים וקהילות מודעים היום לנוכחותנו בקרב החברה, ומבינים שיש עוד הרבה מקום לשיפור מעמדנו בקהילות. ומספרם של אלו המאמינים כי ניתן לשנות אותנו הולך ופוחת בעוד שההכרה בזכותנו לזוגיות והורות מתרחבת.

תהליכים אלו התאפשרו בעשור האחרון רק בזכות קיומם של ארגונים דתיים, כשמהבולטים שבהם הוא ארגון 'חברותא', אשר מקיים, יחד עם ארגונים נוספים, כנסים פומביים, מפגשים עם חברי כנסת, מנהיגים דתיים ואנשי חינוך ורוח, מקדם פרסום בכלי התקשורת, יוצר קהילה חזקה, מופיע בפני תלמידים, מורים, יועצים ומנהיגים דתיים ומפיץ, בידי כך, סובלנות, הבנה וקבלה. אך החשוב מכל- הארגון נמצא שם בשביל חבריו.

בשנים האחרונות התקדמה 'חברותא' אל עבר מקומות שלא חשבנו שניתן להגיע אליהם- לא במהירות הזו בכל אופן. קבלנו, יחד עם ארגון 'בת-קול' ללסביות דתיות, הכרה בין-לאומית כמי שזכו בעיטור כבוד מממשלת צרפת על פעילותנו למען קידום זכויות אדם- ארגון ישראלי ראשון שמקבל את העיטור הזה. זכינו גם בהכרת הממסד בישראל שעה שזומנו להופיע בפני ועדות שונות בכנסת ושעה ששיתפנו פעולה עם משרד החוץ באירופה. ואומנם, על כל אלו ועוד אני מודה מקרב לב, ואין בכוונתי להמעיט בערכם של הדברים.

אולם, בשנתיים האחרונות זכינו לשמוע חיזוקים רבים, לא רק מגופים רשמיים, אלא חשוב מכך- מאנשים "פשוטים" (במרכאות). כשאישה חרדית אומרת לי בטלפון שהיא פונה אלי כי היא יודעת שאני לא אשפוט אותה או את בעלה ההומו, או כאשר רב פונה אלי בשביל לקבל יעוץ לגבי תלמיד שלו שהתוודה בפניו, לראשונה בחייו, שהוא הומו, כשאדם "חילוני" (כביכול) מתקשר אלי אחרי המצעד הלא יודע כמה שלו ואומר לי שנוכחותנו במצעד גרמה לו, לראשונה, להרגיש גאווה אמיתית ועוד רבים שמרגישים שוב שיש להם בית, קהילה וחלק בקב"ה. אלו הדברים שמעלים דמעות בעיני. אלו הדברים שמזכירים לי שוב ושוב למה ולמי אנחנו פועלים. אלו הדברים שממשיכים להזרים דם ואנדרנלין בעורקי ובעורקי שאר הפעילים. לשם כך אנחנו פה, כדי להיות שם בשביל אלו שצריכים, ובמקביל להמשיך ולפעול לסובלנות, הכרה והכלה מלאה שלנו בחברה הדתית.

אני מודה מקרב לב לכל חברי ב'חברותא' העוסקים במלאכה, אשר יחד אנחנו יוצרים מציאות, משנים את ההיסטוריה ומספקים עתיד ותקווה לחברינו.