אפתח בגילוי נאות: אני ישראלי, יהודי וחופשי. (חופשי. לא חילוני. חילוני הינה המצאה שאומרת כי אנחנו קודש ו'ההם' חול. אבל כולם קודש! שומרי מצוות וחופשיים כאחד) הייתי נשוי והנני אב לשני ילדים.
"הומו? אסור שיראה את הילדים!" אמר בנחרצות אב בית הדין הרבני שדן בגירושיי. דבריו המאיימים, שדבר מהם לא התממש, עיצבו את השקפת עולמי כפעיל גאה ואת יחסי לממסד הדתי בארץ. האחרון סומן כאויב שיש להוקיעו.
כשיצאתי מן הארון, חייתי 15 שנה עם בן-זוג, בן יחיד למשפחה דתית, בוגר מדרשיית פרדס-חנה. כל בני משפחתו קיבלו אותנו לחלוטין, מעולם לא שמענו איזו מילת גנאי או אי-קבלה, וכל זאת לפני יותר מעשרים שנה, כשהמילה הומו הייתה נדירה כ"כ, ובישוב קטן שרוב תושביו שומרי מצוות. אמו אראלה ז"ל, אישה דתייה אדוקה, שרוב בני משפחתה מתגוררים במאה שערים ובבני-ברק, הטיחה בפני כל המשפחה המורחבת: "מי כאן מוסמך לערער על מעשה האל? זה הבן שקיבלתי מן השמיים וחטא הוא להטיל בכך איזה ספק". גיליתי צד אחר של אנשים מאמינים שאינם משתמשים באמונתם לשנאה, הרחקה והדרה.
משנת 1989 אני פעיל בקהילה הגאה ואחת ההתפתחויות המרגשות אותי במיוחד, הינה הפעילות העולה והצומחת של הקהילה הדתית הגאה. תמיד הייתי מקורב לעניין בגלל קרבתי לתיאו מאיינץ המנוח שהקים את הו"ד באגודה לפני 25 שנה. יחד עם מתנדבים נוספים תיאו הדריך וייעץ למאות דתיים וחרדים במשך שנים רבות.
בעיניי, המפתח לחברה הישראלית מונח במסורתיות. רוב 'עמישראל' רוצה ומתחבר לטקסים היהודיים: ברית מילה, בר/בת מצווה, חתונה וקבורה. הישראלי הממוצע מבין את הדילמה שעמדה בפני חבריי וחברותיי הדתיים עד לאחרונה: או דתי/ת או הומו/לסבית/טרנס וכו'. זה היה תמיד 'או או' ו'הבחירה' הייתה קשה מנשוא ולרוב בלתי אפשרית.
הקהילה הדתית הגאה הצומחת כאן מציעה את המפתח לפתרון ומקימה בית אחר ומקבל האומר 'גם וגם'. זה מרגש אותי בעבור חבריי וחברותיי וזה מרגש אותי כי אלו הפנים החדשים של מדינת ישראל ויחסי הדתיים-חופשיים שבה. היום, דרך הקהילה הדתית הגאה האויב הופך לחבר.
פורסם בעלון ריש גלי שיצא לאור ע"י חברותא ביום הכיפורים תשע"ב.
