השבוע בפרשתנו שולח משה מרגלים לתור את הארץ במילים: "וראיתם את הארץ מה היא".
המרגלים חוזרים אל משה והעם ואומרים להם: "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" (במדבר יג, כז-כח).
לכאורה מדובר אכן בדיווח של מרגל אם כך- אז במה חטאו המרגלים? הלא בדיוק בשביל כך שלחו אותם?! בשביל למסור דו"ח?
מסביר הרמב"ן במקום: "והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם 'החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים', אבל רשעם במלת 'אפס', שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין".
כלומר, לדעת הרמב"ן המרגלים אכן היו צריכים להביע את דעתם – לשם כך נשלחו. ואם הם אומרים שהערים בצורות – זה בסדר גמור, בשביל זה שלח אותם משה. לא זה היה חטאם. חטאם היה המשמעות והפרשנות שהם נתנו לעובדות. הם הציגו את העובדות בצורה מחלישה (על ידי שימוש במילה "אפס"), בצורה מעוות (גם אם נכונה בבסיסה) וזה כבר חטא.
גם בפרשת המשט נראה לי שיש מקרה דומה: עובדות והצגה מעוותת שלהן, שהיא כבר חטא.
מדינת ישראל מטילה כבר שנים מצור על בערך שני מיליון אזרחים, והיא עסוקה בלמרר להם את החיים: בעקבות עתירה לבג"ץ נחשף אחד המסמכים ה"מסווגים" של מערכת הביטחון: מה מותר ומה אסור להכניס לרצועה: מתברר שמסיבות ביטחוניות (!) כבר כשנתיים מותר להכניס לעזה פטרוזיליה, אבל אסור להכניס כוסברה, מותר להכניס קינמון, אבל אסור מוסקט, אסור מחברות, אבל מותר מרכך כביסה וכן הלאה וכן הלאה. מגבלות שונות ומשונות מסיבות בטחוניות, כמובן. לנו, הישראלים, לא אכפת בכלל שמתעללים בשני מליון אזרחים. אז אסור להם כבר שנתיים לאכול ריבה כי מישהו במערכת הביטחון החליט, לא נורא. שיסתדרו בלי ריבה.
כולנו הרי יודעים שטילים לא מכינים מריבה או מכוסברה, אז למה בעצם אנחנו מונעים את זה משני מיליון אזרחים? בעיקר כי אנחנו יכולים. פשוט לנו יש יותר כוח מלהם, אז אנחנו משתמשים בו בצורה שרירותית.
אני חושב שזה מה שקרה גם במשט: למה ישראל עצרה את המשט? בעיקר כי היא יכולה. ברור לכולם שכמה פעילים תורכיים לא יעלו ולא יורידו בסכסוך הישראלי פלסטיני ולא ישנו את המצב הפוליטי ברצועה. אבל, יש לנו את הכוח לעצור אותם, אנחנו יותר חזקים, אז בואו נשתמש בו.
לדעתי, יש כאן חזרה על חטא המרגלים: העובדות בגדול נכונות, אך הפרשנות והמשמעות שאנחנו מקנים להן הינן פסולות ובבחינת חטא.
זה נכון שלישראל ישנה הזכות להטיל מצור צבאי על הרצועה בה שולטים אנשי חמאס, אבל הפרשנות של זה: למנוע משני מיליון אנשים במשך שנים לאכול כוסברה, היא חטא. מדיניות נכונה נהפכת לחטא, לאקט מגוחך, חסר משמעות ומזיק. זה נכון שלישראל יש זכות להטיל מצור ימי על הרצועה, אבל הפרשנות של העובדה הזו – כאילו לישראל כדאי להפעיל כוח חסר פרופורציה כדי למנוע הכנסת מזון – היא לא נכונה, היא מזיקה והיא חטא. אין ספק שמדינת ישראל פירשה כאן את כוחה באופן לא נכון, ובכך גרמה להוצאת דיבת הארץ רעה.
אני מקווה שלא עיצבנתי יותר בדבר התורה הזה. על הבעת דעות שאינן מקובלות נצטווינו: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז). בכל מקרה, אני מזמין את קוראיי להגיב ולטקבק.
שבת שלום,
בני
