לעדכונים על פעילויות ואירועים:

דתיים והומואים: ברית המיעוטים

kipotמצעד הגאווה והסובלנות בירושלים קרב ובא, וקואליציית המתנגדים, דתיים ושאינם דתיים, מנהלת לה את מאבק החורמה התורן. נדמה שהפער העצום בין שתי תפיסות העולם – ובעצם, בין שני העולמות ממש – אינו מאפשר דו-שיח בין הצדדים. מעין אקסיומה של מאבק. אך חשוב לדעת כי הדברים יכולים להשתנות, ושני הניצים עוד עשויים ביום מן הימים לשתף פעולה, לחבור פוליטית ולהיאבק יחד בשדה הפוליטי, החברתי, התרבותי והמשפטי. זאת אם לוקחים בחשבון את העובדה שלשתי הקהילות, כקהילות מיעוט, אינטרס משותף חשוב. וכדי להבין כמה הוא חשוב, צריך להבין עד כמה הקהילות הללו, הדתית והגאה, דומות כל כך. הרבה יותר דומות מאשר שונות.

ההומוסקסואלים, הלסביות, ושאר החברים והחברות הגאים, מאוגדים בקהילה. בדיוק כמו הדתיים. גם האדם הדתי וגם האדם הגאה חברים במקביל בקהילה מקומית, בקהילה ארצית, ובקהילה גלובלית. ובניגוד למרבית ה"קהילות" הקיימות בעולמנו, חברות בקהילה הדתית, כמו גם בקהילה ההומו-לסבית, מהווה מרכיב משמעותי בעולמו וב"תפקידו" החברתי של הדתי-ה/הומו-לסבית.

בכל אחת משתי הקהילות מתנהל דיון פנימי בשפה ייחודית, שפה זרה במידה רבה למשקיפים מן הצד – עולם מושגים, כינויים, תחביר, ואפילו אנדרסטייטמנט קהילתי. לשתי הקבוצות ארון ספרים מכונן המעצב את הגבולות הקהילתיים – זהו ארון שבמדפיו המרכזיים חיבורים המקובלים על דעת כל החברים, ובשוליו מתנהל ויכוח על זכויות הכניסה. בשני המקרים סובבים החיים סביב לוח שנה ולוח אירועים משותף, וסביב פולחנים ופרקטיקות טקסיות מסוגים שונים. אופיין של הפרקטיקות שונה כמובן, אך גם אצל הדתיים וגם אצל ההומואים והלסביות משמשים הטקסים עילה להתכנסות, ובשני המקרים הם מתפקדים כביטוי הפומבי לקיומה ולחייה הפעילים של הקהילה, לגאוותה ולעמידתה האיתנה.

הקהילה

הדתי וההומו, הדתיה והלסבית, לעולם נותרים/ות עומדים/ות אל מול קהילתם/ן. לעולם אינם/ן אדישים/ות כלפיה. גם אצל הדתי שאינו מקפיד על עקביות ביקוריו בבית הכנסת השכונתי, נקודת ההתייחסות נותרת הקהילה. ודאי שכך במקרה שהוא מעריך את פועלה, אך גם כשלא – אז הוא כועס עליה, על מנהיגיה, ועל קידושיה. כעס שמקורו בקשר ההדוק, גם אם הבלתי נראה, בין הדתי לקהילתו. גם הומו שאינו מקפיד קלה כבחמורה על נוכחות במסיבות ובאירועים הרלבנטיים, נקודת ההתייחסות שלו נותרת הקהילה, ובאותו האופן – אם לחיוב, ואם לכעס, על מנהיגיה, ועל מסיבותיה ומצעדיה.

כששני דתיים נפגשים במסגרת שאינה דתית, גם אם הם זרים זה לזה, יש ביניהם תחושה חזקה של אחדות, של שפה משותפת, של היכרות מטה-פיזית. רגשות דומים אוחזים בשתי לסביות ובשני הומואים שהחיים הפגישו אותם בעבודה, בצבא, או בלימודים. עצם החברות המשותפת בקבוצה הקהילתית היא שמעוררת, בשני המקרים, רגשות עזים של שותפות. ובשל הדמיון הזה, לעתים קרובות לחוזרים בשאלה שגם יוצאים מהארון והופכים חלק מן הקהילה ההומו-לסבית, קל יותר להתמודד עם המעבר הקיצוני בהשוואה לחוזרים בשאלה הנותרים בעולם הסטרייטי. הקהילה, כל קהילה, שמחה לקבל את המצטרפים בשמחה – הדתיים וההומואים/לסביות מתייחסים אל כל מצטרף כאל ניצחון קטן בקרב הגדול נגד החילוניות/סטרייטיות המאיימת.

וחשוב מכל, כפי שטענתי בהתחלה, הקהילה הדתית והקהילה ההומו-לסבית, שתיהן קבוצות מיעוט. בשעת מתקפה וביקורת חיצונית, הדתיים והגאים חשים באותה מידה תחושה של שותפות גורל עם שאר חברי הקהילה. המותקפים אינם מהססים לצאת למאבק נגד האיום, ובתוך כך להצהיר פומבית על זכות הקיום שלהם. על זכותם לחירות ועל זכותם לחיים. הרקע לעיקשות הזו, לתגובות הקיצוניות שנראות לעתים בלתי רציונאליות מצד הדתיים וההומואים גם יחד, הוא במידה רבה זהה: במשך מאות שנים נאלצו הדתיים מכאן, וההומואים מכאן, לפעול במחשכים, בקרן זווית, בצנעה ובהשקט. היהודים הדתיים בתפוצות חששו כמעט באופן עקבי ממצבי הרוח המשתנים של המנהיג המקומי וחבורתו. ההומואים והלסביות חששו תמיד מיחסה של החברה הסובבת במקרה של חשיפה. האימה שליוותה את ההומואים ואת הדתיים לאורך השנים מכוננת את האידיאולוגיה המנחה של שתי הקהילות בימנו אנו – לעולם לא עוד. הקהילה תעמוד על זכותה לחיים – זו הדתית, וזו ההומו-לסבית.

וכאן טמון במידה רבה הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין שתי הקהילות. שתיהן יכולות לפעול יחד למען חיזוק וביצור ההגנה על זכויותיהן, משפטית ופוליטית, כקבוצות מיעוט. במסגרת זו שתיהן יכולות ליזום יחד חקיקה שתספק בפועל הגנה על מעמדן. במקביל, כל אחת מן הקהילות יכולה לסייע לשנייה בביצור זכויותיה, בעיגון חירותם של חבריה וחברותיה, ולקבל סיוע דומה לצרכיה שלה. אל מול עולם גלובלי-ליברלי-קפיטליסטי-סטרייטי, שיתוף מסוג זה עשוי להתברר בשלב כלשהו כהכרחי במיוחד, ולשתי קהילות המיעוט גם יחד.

דמיינו לעצמכם: ההומואים והלסביות היו זוכים לעיגון מלא של זכויותיהם/ן במסגרת חקיקה, מבלי שיאלצו לפנות לסיוע מבג"ץ בכל שני וחמישי. הדתיים היו זוכים לתמיכת ההומואים והלסביות במאבק נגד עבודה בשבת, ובמאבק על מציאת פתרונות חלופיים לחרדים שאינם מעוניינים לשרת בצה"ל. ההומואים והלסביות היו זוכים להסכמת הדתיים לתקצוב מוסדותיהם הקהילתיים, על עבודת הקודש הנעשית במסגרתם. והדתיים היו זוכים להתחשבות כנה מצד הקהילה ההומו-לסבית ברגשותיהם – התחשבות שהייתה עשויה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בוויתור על מצעד גאווה בירושלים.

כל זה לא קורה. מן הסתם גם לא יקרה. הסיבות לכך שונות, כל אחת מהן סיבה "מוצדקת", שכן הכול בעיני המתבונן והמתבוננת. אך בטווח הארוך, ההפסד הוא כולו שלהם, של המתבוננים, גאות וגאים, דתיות ודתיים. ועם כל זה, חשוב להגיד, כי בתוקף היותם של האחרונים, של הדתיים, הצד החזק במובן הפוליטי, ובתוקף הנוקשות המובנת בתפיסה הפוליטית הדתית, האחריות על הצעד הראשון של שינוי ביחס לקבוצת המיעוט ההומו-לסבית מוטל דווקא על קהילה זו.

פנייה מצד ההנהגה הדתית אל ההומואים והלסביות, אני סמוך ובטוח, תתקבל בברכה. מן הסתם אפילו בשמחה. וחשוב שידעו להם מנהיגי הדת – הרווח שתפיק קבוצת המיעוט בראשה הם עומדים מצעד שכזה גדול בהרבה מן ההפסד. בטווח הקרוב זהו רווח פוליטי. בטווח הרחוק, המשמעות עשויה להיות חשובה בהרבה.

מתוך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3414230,00.html

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אז מי האבא האמיתי?

תמיד שואלים אותנו, את דני ואותי, מי האבא של אוליבר. כלומר, לרוב הם שואלים אותנו יותר בנימוס – מי האבא הביולוגי?

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.