דיספוריה היא אמיתית

דיספוריה היא אמיתית. לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה. ולקרוא לה בשם.

לפני השינוי שלי, לא האמנתי שמישהי יכולה להתאהב בי. כי לא חשפתי את האני האמיתי שלי.
התעסקתי בלנסות להיראות משהו מאוד מסויים. פחדתי מהאפקט השלילי שיהיה למה שאני אעשה על המשפחה שלי ועל האוהבים שלי שלמדתי אני לאהוב אבל בעצם לא נתתי להם להכיר חלק מאוד גדול ממני.
וחלק באמת שמו לב לזה. להסתרה.
יום אחד חברה טובה שלי באה אליי בגיל 17 והתוודתה שהיא מאוהבת בי. ואני, באמת בתגובה הכי אמיתית והכי מהירה אמרתי לה "את לא באמת מאוהבת בי." אפילו קצת בעצבים. היא בתגובה השתתקה וכנראה דיי נעלבה.
שנים אחורה ואני מסתכל – ובפעם הראשונה אני מבין שהדיספוריה הייתה שם. פשוט המילים היו חסרות.
תמיד חשבתי שאני גיליתי שאני טרנס רק בגיל 16, כשהכרתי לראשונה בחורה טרנסית ששיתפה אותי ברגשות שלה לגבי הדיספוריה ובפעם הראשונה גם ידעתי להזדהות. ואחרי שהזדהיתי נכנסתי באופן אקטיבי ומודע לארון למשך 4 שנים.
חברים שלי שסיפרו שהם תמיד ידעו על עצמם, שהם תמיד הרגישו שונה גם בגיל קטן – בהתחלה לא האמנתי להם. הרי איך אפשר לדעת שאתה שונה כשאין לך את הידע המילולי? ועד שבסוף קיבלתי את זה, עדיין לא האמנתי לתחושת השוני שאני הרגשתי כי חשבתי שאלה תחושות נורמליות ועד שאתה לא יודע להגדיר אותן – הן לא באמת קיימות. אז הם היו יותר מפותחים ממני. הם הצליחו להבין דברים על עצמם שאני עד גיל 16 בכלל לא שאלתי את עצמי.
לא האמנתי אף פעם בתחושות לפני שידעתי להסביר אותן.
אבל הנה.
הרי יש כל כך הרבה כאלה.
ומרגיש לי כאילו אני מגלה את זה היום כל כך באיחור לעומת אחרים.
אני היחיד שמרגיש ככה?
דיספוריה היא אמיתית.
לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה.
ולקרוא לה בשם.

בתמונה הקטנה: אני בגיל 15. בלי לדעת איך קוראים לזה.

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *