חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

דווקא פרווה / הדתיים הנאלמים

בעבודה שלך, בפילאטיס, במילואים, בשולחן לידך בבית הקפה, בדירה ממול, בקבוצת הפייבוקס שנפתחה - אנחנו שם, איתכם, לצידכם. אלו שאתם נוהגים לכנות אותם "לייטים", או להגיד לעברם (ספק לשאול) "אבל אתם לא באמת דתיים(?)". אלו שבשיחת עומק תזרקו לעברם "נו, אתם לא מייצגים". ואנחנו? אנחנו נישאר נבוכים, בלי להבין אם מדובר במחמאה או בעלבון. לרוב נחייך בהכנעה ובהסמקה קלה. כי האמת? התרגלנו

מיכל ורדיגר


בעבודה שלך, בפילאטיס, במילואים, בשולחן לידך בבית הקפה, בדירה ממול, בקבוצת הפייבוקס שנפתחה – אנחנו שם, איתכם, לצידכם. אלו שאתם נוהגים לכנות אותם "לייטים", או להגיד לעברם (ספק לשאול) "אבל אתם לא באמת דתיים(?)". אלו שבשיחת עומק תזרקו לעברם "נו, אתם לא מייצגים". ואנחנו? אנחנו נישאר נבוכים, בלי להבין אם מדובר במחמאה או בעלבון. לרוב נחייך בהכנעה ובהסמקה קלה. כי האמת? התרגלנו

התרגלנו לקבל על עצמנו הגדרות של בינוניות, שמתכתבות עם מילים מקטינות כמו "פשרה", "לייט" ו"לא באמת". כל כך התמסרנו לזה, שלעיתים התחלנו להאמין בזה. "המהדרין" אפילו מציגים עצמם כך. אבל בפנים, עמוק בפנים, אנחנו יודעים אחרת

אנחנו יודעים שאין תיאור שמתאר את תפיסת עולמנו באופן עמוק יותר מאשר "ציונות דתית". אנחנו יודעים שאנחנו מרגישים בבית עם השילוב של תורה ועבודה. ואף שלמביט מהצד נדמה שהעבודה גוזלת את מרבית שעות חיינו – השפה שבאה עם ההגדרה הזו היא שפת האם שלנו. אנחנו עדיין מציגים את הגיל שלנו לפי השבט בבני עקיבא, בשמירת שבת נדבר במונחים של אבות מלאכה, לא נגמלנו מלפחד מ"מדרון חלקלק", וכשמישהו מתנהג בצורה קיצונית לידנו – נמהר לדבר במונחים של קידוש או חילול השם

קשה להצביע מתי ויתרנו. האם הקצב הבורגני והקפיטליסטי ניצח – או שהובכנו כל כך הרבה בידי אחינו ואחיותינו למגזר, עד שהתחלנו לתפוס מרחק ולהשתבלל בעולם אמורפי נטול הגדרות?

נדמה שבזמן שהיינו עסוקים, אחינו האדוקים למגזר פיתחו שפה. כשהיינו רדומים, היו מי שהיה להם חשוב להשקיע באידיאולוגיה. וכך, לאורך שנים, בדבקות שראויה בעיקר להערכה, קמו להם גרעינים תורניים כמעט בכל עיר בישראל, והתפתח ז'רגון שכולל שיח על "שמירה", "הגנה" ו"מלחמת תרבויות". בזמן שבכלל לא הבנו שעלינו לגבש דעה – כבה האור על הבמה, והבנות שלנו החלו לרקוד בהופעות בבני עקיבא בחושך, כשרק אור אולטרה־סגול וכפפות רומזים על הימצאותן

כשהיינו על מצב "השתק", קמה מפלגה הנושאת את שם כולנו. היא לא התנצלה ולא ביקשה רשות, אך היא סימנה גבול ברור בין מי שהוא "ציונות דתית" למי שכבר לא. מי שבפנים ומי שבחוץ. תנועה אידיאולוגית שורשית – אאוט, מפלגה פוליטית עכשווית להזדהות איתה או להתנגד אליה – אין. ואנחנו נאלמנו

ואין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו. כי בעוד שמרנות יוצרת מפעלים אקטיביים ותפקידי מפתח וליברליות יוצרת פעולות ומוסדות – נדמה שהמתינות לא יוצרת דבר. נדמה שאין בה ז'רגון, שאין בה ייחוד. היא נתפסת כריקה מתוכן, כפשרה, כ"פרווה" – ומי רוצה לראות בעצמו טורטית או מרגרינה?

אז ויתרנו

אלא שהמציאות הישראלית, הדופקת כל כך חזק בדלתותינו, אולי מראה לנו אחרת. כי נדמה שהחבל נמתח, ושאיתו הקצוות התרחקו, אבל ממש כמו במשיכת חבל – גם מרכזו התארך. אולי יש סיבה להאמין שיש יותר מאיתנו היום – דתיים, מתונים, אבודים. שלא יודעים איך, אבל הם מרגישים בבטן שזהו זמנה של המתינות להרים את ראשה ולפעול

כי אולי "פרווה" הוא הטעם החדש. ייתכן שבמציאות שמנסה לייצר טעמים חדשים וקיצוניים יש כמיהה לפשטות, למקף מחבר, לדתיות מתונה. כזו שלא באה "להאיר את העיר". כזו שמעורבבת בציבור הכללי בהרמוניה פשוטה. כזו שלא מתגאה בחוסר קיום כל תרי"ג המצוות, אבל שגם לא מרשה לעצמה לחלק ציונים למי שבוחר אחרת. כזו שתשמור פסח באדיקות, ושבו־בזמן תתכווץ מהמחשבה לחטט למישהו בתיק. כזו שלאו דווקא יודעת לצטט מגוון מקורות, אבל שכן מסורה לסיפור "קמצא ובר קמצא". כזו שמפסיקה להתנצל על מתינותה, ושמבינה שמתינות היא אידיאולוגיה

(פורסם היום במדור הדעות של 'ישראל היום', 7.6.23)

#דעה | Michal Verdiger

קיבלתי אות הוקרה מעיריית תל אביב

אני אגיד שבהתחלה כששמעתי שיביאו לי אות הוקרה הייתה לי התלהבות מטורפת שמלווה בפחד. הייתי בכזה ״מה לעזאזל״. אט אט במשך השבוע התודעה הזו השתנתה להתלהבות טובה שמלווה בתחושה של ״איזה כיף שרואים אותי. איזה כיף שמעריכים את זה.״

קרא עוד »

אמש צוין יום הזכרון הטרנסי. יום שלם של אחדות ותקווה לצד יום שכולו זכרון ואבל

ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.

קרא עוד »

שלום צ’אט ג’י פי טי, תוכלי לספר לי בבקשה מהי הומופוביה?

כמו שצ’אט ג’י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב”התקופה” את המסה “כה אהבו חכמינו”, שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: “יופיך לנשים”, שאותו ניתן להבין בקלות כ”אתה יפה כמו בחורה” פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ”חשבתי שאתה אישה”, כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה “חז”ל”, תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר.

קרא עוד »

שתפו את המאמר