חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

דגל אדום

"ההתאבדות, למשל, מקובלת כחטא חברתי בל-יכופר, למרות הנטייה לעתים להבין את הרקע ואת המניעים. היעלה על הדעת כי תקום תנועה חברתית למתן לגיטימציה להתאבדות?" * תגובת חברותא לדברים הקשים בטור שיפורסם בעלון "שבת בשבתו" הקרוב, של הרב ישראל רוזן

תגובת חברותא לדברים הקשים של הרב רוזן  – בתחתית העמוד

הרב ישראל רוזן (צילום: אתר מכון צומת)

מידת סדום

העיר 'סדום' הפכה לסמל של רשע ופשע, אך לאו דוקא בשל עוצמת חטאיה – באיכות או בכמות. סדום 'זכתה' לקיטלוג כפסגת החטא, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, בשל הפיכת החטא לחוק, לנורמה, למעשה לגיטימי. חז"ל במדרשי אגדה רבים מדווחים על חוקי רשע ששררו בעיר ההפוכה, חוקים המאפילים ומגמדים את נסיון ההתעללות של אנשי העיר באורחי לוט ובבנותיו (המתוארים בפרשת וירא).

הביטוי החז"לי 'מידת סדום' משמעותו היא שההתנהגות המחפירה היתה תפורה לפי 'מידתה' של סדום, דהיינו נורמטיבית, זרימה טבעית כביכול. יתר על כן, 'מידת סדום' מאופיינת בין השאר גם בהטפה לה, בשידול ואפילו בכפיית כל אנשי המקום לנהוג ב'מידה' זו. החטא מועצם שבעתיים בהנפת דגלה של סדום, בריש גלי וברוממות פטריוטית המכריזה: "כאן זה סדום"! "כולנו סדום"!

"כסוי חטאה" (תהלים לב, א)

כל בני אדם חוטאים, ברב או במעט; בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בין אדם לחברה, בין אדם לעמו וכיוצא בזה. רוב החוטאים מצניעים חטאיהם, בושים מהם ולעתים רבות מתכחשים להם. גם אם הכל יודעים שפלוני מושחת, וגם אם הוא אביר שבאבירים ואינו ירא מפני איש – אעפי"כ הוא יכחיש, יתפתל ואולי, בערוב ימיו, אפילו יהרהר בתשובה או לפחות בהחזרת העושק והשוחד.

מכור לסמים, גם אם איננו חושש מאימת החוק, יצניע חולשתו זו, או לפחות יהיה מודע לנלוזות דרכו ולהידרדרותו לשולי החברה. עד כה לא שמעתי, למשל, שמכורים לסמים מפתחים אידיאולוגיה המרימה על נס אורח חיים זה. לצערי, לפי מהלך התהפוכות החברתיות והנטיות ההפוכות המתרגשות עלינו חוששני כי לא ירחק היום וגם סטיה זו תיהפך ל'דגל'…

לגיטימציה

בתור פסיכולוג-חובב ארשה לעצמי להעריך כי חוטאים-מכורים מעוניינים שרבים ינהגו כמותם. קוראים לזה בעברית: חיפוש לגיטימציה. ואם זו איננה קיימת – מייצרים אותה. איך? ע"י שיווק החטא ותעמולתו; ע"י – כבר אמרנו – הנפת דגל, רצוי צבעוני ככל האפשר; ע"י רבי-שיח ומאמרים מלומדים וניתוחים פסיכולוגיים בעיקר על דחפי האדם לחטוא, והכל בליווי דיונים תיאולוגיים ופסיכולוגיים.

ההתאבדות, למשל, מקובלת כחטא חברתי בל-יכופר, למרות הנטייה לעתים להבין את הרקע ואת המניעים. היעלה על הדעת כי תקום תנועה חברתית למתן לגיטימציה להתאבדות? פרט למאמיני האיסלאם הקיצוני המקדשים את תועבת מעבירי בניהם ובנותיהם למולך (תחילת פרשת קדושים).

והנמשל

"שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה: אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת – שאין שוקלין בשר המת במקולין (=באיטליז), ואחת – שמכבדין את התורה" (חולין צב,ב). לדידי, המשפט החותם, "שמכבדין את התורה", הוא-הוא ההסבר מדוע אין "כותבין כתובה לזכרים". המציאות של יחסים חד-מיניים קיימת, אך "בני נח", בוגרי המבול, לא מכירים בה ולא מעניקים לה זכויות זוגיות (=כתובה). מאותה סיבה בדיוק (?) החברה האנושית (="בני נח") מכירה לעתים בעובדה שיש בתוכה גם קניבלים, מסוגים שונים, אך הם אינם 'תולים שלט', אינם מייסדים 'ארגון למען'. הם "אינם שוקלין בשר המת באיטליז", אלא רק בסימטא אחורית אפלה…

תועבה

בעברית של ימינו המילה 'תועבה' מציינת שיא הרשע, פסגה של פשע! לפירוש חז"ל שצוטט בראש המדור הדגש במילה זו הוא על הטעות; "תועבה – תועה (=טועה) אתה בה". ביטוי זה מעדן מאד את היחס הקלאסי לתועבה, אשר ממנה מתרחקים כמטחווי קשת. את התועים – מנסים ליישר לדרך הנכונה; את הטועים – להחזיר למוטב.

התעייה-הטעות לא ניתנים כלל להישבון למי ש'מניף דגל', ובודאי למסית. העונש הראוי לו במידה כנגד מידה הוא עמוד הקלון, ו"אין מהפכין בזכותו של מסית".

(נכתב בר"ח אייר)

פורסם ב"שבת בשבתו", גיליון ,1320, פרשת אחרי מות קדושים, י' אייר תש"ע 24/04/2010

– – – – – – –

תגובת חברותא לדברי הרב רוזן:

הרב רוזן יוצא מנקודת הנחה שהומוסקסואליות היא סטייה וכי כל ההומואים מניפים דגלים ואולי אף מנסים לגייס מועמדים להצטרף לחברה ההומואית הסוטה שלהם.

בטורו של הרב רוזן לא מצאנו ולו רמז לכך שהומוסקסואליות מוגדרת במקרא או בחז"ל "סטיה". חבל שהרב רוזן לא יודע שהומוסקסואליות מצויה גם בטבע.

בדבריו של הרב רוזן כן מצאנו כי הוא רואה בהומואים חוטאים בלבד, וכי הוא אינו רואה בהם בני אדם, נשמות. חבל שהרב רוזן מעדיף לתקוף את ההומואים מעל במת "שבת בשבתו" במקום להקשיב וללמוד.

ולא רק ב"שבת בשבתו" הרב מעדיף לתקוף, אלא גם כשהומואים דתיים פרטיים פנו אליו וביקשנו להיפגש עמו או לכל הפחות לשוחח עמו בטלפון – הרב סירב סירוב מוחלט ולא הסכים לשמוע דבר וחצי דבר, עד כדי כמעט טריקת הטלפון בַּפנים.

כיוון שהרב רוזן מסרב להקשיב וללמוד אין פלא שהוא מנפיק פנינים כגון "ההתאבדות, למשל, מקובלת כחטא חברתי בל-יכופר, למרות הנטייה לעתים להבין את הרקע ואת המניעים. היעלה על הדעת כי תקום תנועה חברתית למתן לגיטימציה להתאבדות?" מדבריו אלה עולה ברורות כי הוא אינו מכיר את המציאות נכוחה וכי אין הוא מבין את חשיבות חברותא – הגוף הגדול ביותר להומואים דתיים. הרי כלום אין תנועות חברתיות אשר תפקידן למנוע התאבדויות? וכך גם בנידון דידן: חברותא אינו גוף שנותן לגיטימציה לשם הלגיטימציה אלא חברותא מנסה לעזור לאנשים לחיות, למנוע התאבדויות של הומואים. והנה נתון שאולי הרב רוזן היה יודע לו היה מסכים לשמוע אותנו: מעל 30% מההתאבדויות בקרב בני נוער קורות על רקע נטייה מינית.

וכך, במקום להודות לחברותא על שהיא מצילה חיים, במקום לשמוח שחברותא מרימה את דגל "גם וגם" – שאפשר להיות הומו וגם להיות דתי, במקום להודות לחברותא שמקטינה את אחוזי החילון בחברה הדתית, במקום לשמוח שאנחנו נלחמים להיות חלק מהציונות הדתית – הרב רוזן בוחר לתקוף ולדחוף.

גוף כמו חברותא רוצה לחזק את הרבנים שען מוכנים להקשיב, לשמוע, לעזור לסייע; רבנים שמוכנים לשוחח עם חברותא (כמו הרב יחיאל פאוסט, הרב יהודה גלעד ועוד), לכתוב טורים באתר חברותא (כמו הרב חיים נבון, הרב יואל קטן, הרב הראלה הראל ועוד), ולבוא למפגשי חברותא (כמו הרב יעקב מדן, הרב מנחם בורשטין ועוד).

הסיפור של נריה שמעון

"יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי"

קרא עוד »

הרב זיני במכתב הפתוח שלו לא קובל רק על עצם הפיצוי, וטוען שלוש טענות: בטחונית, פוליטית ואמונית.

משפחות שכולות מקבלות ליווי ועזרה מרגע שנודע שיקירן נפגע. הברית הקושרת את העורף לחזית לא ניתקת כשהחייל בחזית נפגע. אפשר לקרוא לזה חוב מוסרי. אולי זה חוב מסוג אחר. החוב הוא ביחס לאנשים הקרובים שהקריבו את היקר להם, למעננו, למען המדינה ואזרחיה. אם בני זוג בחרו לחיות את חייהם הזוגיים ללא מיסוד כהלכה, יכולה להיות לכך אחת משתי משמעויות:

קרא עוד »

במשך שישה שבועות כמהתי לילד

זו האמת הפריווילגיות שלי. בין הילד השלישי לרביעי עברתי לידה שקטה, כזו שהשאירה אותי ריקה וכמהה. שישה שבועות של חוסר גדול, של ריק. (לאחריהם תשעה חודשים מהולים בחרדה אבל זה כנראה לפוסט אחר)

קרא עוד »

אין זה מקומם של יהודים

לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".

קרא עוד »

שתפו את המאמר